Floating Amber

זהו, יש תחושה באוויר של משהו שונה בינינו, רציני, מתבגר, לא מתפשר. סוג של נגמר "ירח הדבש" הזה וכמו שחששתי חזרנו לאותה נקודה שהפעם כואבת פי מאה כי יצא לי לקבל טעימה חוזרת מעצמי.

אני לבדי, אני במלוא הדרי, חייכנית (אפילו שלפעמים רק כי חייבים), לא מהורהרת, לא כועסת, אוהבת אותו. ברור שהתגעגעתי ואפילו מאוד, וזה כאב. איכשהו עכשיו הכאב הפך לריקנות, לתסכול, האהבה העצומה הזו שלי לא ממומשת. נגמרה לי הסבלנות, כל דבר קטן מעצבן אותי ברמות פיזיות של התכווצויות בגרון וכאבי בטן, אני משתדלת להתאפק ומוצאת את עצמי משתגעת לגמרי, מדי פעם צועקת, או מדברת מגעיל, יורדת עליו. וזה מחליא אותי עוד יותר. מגעיל אותי לשמוע את עצמי רוטנת ונדבקת לכל דבר קטן, המפלצת הקטנה והגועלית הזו שיוצאת החוצה ועושה אותי מכוערת ובלתי נסבלת.

אני נזכרת בנגיעות קלות של אבא פעם; טפיחה קלה על הראש, חיבוק לא רצוי, יד על הגב.. הצמרמורת הזו... התחושה המוצקת, רצון להיכנס לעובר, להיות כדור קטן ולהתגלגל לי כמה שיותר רחוק ומהר משם. להיכנס לידיים שלו בחיבוק האוהב של האהוב שלי שמחזק אותי וגורם לי להיות כל כך הרבה יותר טובה. בימים כאלה שכל הגיהנום נשפך עליי, לדעת שבערב אני חוזרת הביתה ואני לא צריכה להגיד כלום - הוא יחכה לי עם זרועות מוכנות לחיבוק החזק הזה שמעביר לי כל כך הרבה אנרגיה ואופטימיות.

זה הדברים הקטנים שמשגעים אותי; הקולות הקטנים, הטיקים המעצבנים האלה. אני יכולה להיות במצב רוח הכי רומנטי בעולם, הכי משתפך שיש ואז לראות אותו ולקוות שאולי הפעם הוא יראה אותי באמת, שיבין אותי הפעם, שיראה עליי שעכשיו אני צריכה חיבוק, מילה טובה ובמקום זה, לקבל בחזרה איזה הערה ילדותית ואדיוטית לא קשורה לעולם. בום. התרסקות. הראש מתבלגן לי.

אני מתגעגעת לעצמי...

אני אוהבת אותו כל כך אבל נמאס לי להדריך, להסביר, להיחנק... שמישהו ייתן לו כבר חוברת הוראות הפעלה! הוא לא עושה את זה בכוונה אבל בחיי שלפעמים הוא פשוט אדיוט בכל מה שקשור ליחסים בינינו. ורק הייתי רוצה שאפילו ליום אחד אני אוכל לנשום בשקט, בלי ביקורות, בלי לחץ, בלי הצקות וקולות מפגרים, קצת תשומת לב נכונה ולא מציקה, טיפת רגישות. חיבוק שקט, אולי איזה מחווה רומנטית שתגיד שהוא פה ולא סתם קשה לי, אני לא סתם איתו מבין כל הגברים בעולם. אני לא סתם נלחמת בעצמי לא לסיים את זה. 

אתמול אצל העו"ד הוא יושב שם ומספר שאנחנו עומדים להתחתן ובא לי לזרוק את כל האיפוק והחיוכים החמודים מהחלון ולצרוח. לזעוק ממש ממש חזק כדי שמישהו יתעורר, או שהוא יבין, או שלי יהיה אומץ לעשות את הכריתה הזו שתפריד בינינו ותשבור לי את הלב לתמיד. או אולי משהו שייתן לי את הכוח וההבנה לתקן בעצמי את מה שצריך כדי שהוא יבין שאני לא רוצה הרבה... רק הדברים הקטנים האלה שאוכלים אותי מבפנים, וטיפת רגישות...