Floating Amber

פוסט פורקן, תסלחו לי.

עולה קשיש לאוטובוס, נתמך במקל הליכה. פניו חרושות קמטים ספק עייפות, ספק מתוסכלות. בטח מכל העולם. אני מסתכלת עליו והעקבים שלי צועקים הצילו אחרי יום ארוך ובדיוק הצלחתי להתיישב שניה לפני שהוא עלה בכסא הראשון מול הנהג... אני נושמת עמוק ומתפללת שיענה מה שאני רוצה שהוא יענה, זה מה שהוא עושה. "לא תודה, חמודה. אני תכף יורד". תודה לאל, אפשר להפסיק לשחק אותה עסוקה ופשוט לחכות להגיע לתחנה. הבעיה היתה שתחנה אחרי זה הוא גילה שהאוטובוס לא עוצר והוא בעצם עלה על הקו הלא נכון. הסתכלתי עליו אבל הוא הישיר מבט באופן כזה שהבהיר לי 'אל תציעי בכלל!' ואז הוא מנסה את מזלו עם הנהג ומבקש יפה שיעצור לו ברמזור כי קשה לו ללכת חזרה את כל זה. ופה מתחילה סאגה; הנהג מסביר יפה שאין ביטוח ואחריות והוא מצטער שהוא עלה על האוטובוס הלא נכון אבל הוא לא יכול לעשות דבר בעניין. הקשיש מתעצבן ומנסה שנית (שונאת אנשים שלא מבינים בפעם הראשונה). ואז גם הנהג מתחיל להיות קצר רוח, פה מתערבת אישה אחרת שנוזפת בנהג על חוסר רגישותו והנהגוס לא נשאר פראייר ומערב שני חברים שלו שבמקרה היו לידו בכסא מקביל אליי וזורקים אף הם הערות פוגעניות על הקשיש והאישה שבאה לעזרתו ומתחילות צעקות והערות פוגעניות והנהג כמעט מתנגש באוטובוס לפניו. ואז שניה לפני התחנה מגיע יפה הנפש, ג'ינג'י בפוטנציה, ואומר לכולם "אבל למה להמשיך את זה??" בקול מאוד אופייני ומתיפיף. ואז הכל נקטע וכולם יורדים בהפגנתיות מהאוטובוס, גם אני. 

ואני נשארת עם השאלה, מה אני חושבת על כל זה. אפשר להצדיק את שני הצדדים. אבל מבחינתי מישהו שם עבר את הגבול כשהוא קרא לכולם "חולי נפש". עד המחלות הנפשיות בבקשה! מבחינתי לצעוק על אדם שהוא פסיכי/משוגע/חולה נפש, זה יותר גרוע מהלגיד לו 'בן זונה' וקללות רווחות אחרות. חולי נפש זה כבר איחול בר הגשמה והוא הקללה הכי גרועה. מבחינתי. יכול להיות שזאת פשוט שריטה שלי, מבחינתי מחלת נפש זה הפחד הכי גדול.. יותר מסרטן/איידס/מוות של כל המשפחה או כל דבר גרוע אחר. מחלת נפש זה משהו שלכולנו יש באיזה שהיא רמה, והן המחלות הכי גרועות שיש. הן גם לא נפתרות במוות, הן איתך לכל החיים ואתה חי טוב וסובל ולבד ולא מובן וריקני ובלתי ניתן לריפוי ואפילו לא הורג. זה גיהנום עלי אדמות!

ובתור אחת שמאמינה שלמילים ומחשבות יש כוח צורמת לי הקללה הזו.

אל תגידו "חולה נפש/מטורף/משוגע" סתם!

חזרה לי האלרגיה.. בחודש האחרון, פעם ראשונה בחיים שלי התחילה לי אלרגיה לא מובנת, יש לי סימן של כוכב אדום על הלחי והוא צורב וכואב ברמות על. כנראה שזה באמת קשור לסטרס.. בשנים האחרונות אני מפתחת כל מיני תסמינים מוזרים אחרי אפיזודות מתוחות מדיי; קוצר נשימה, החמרה ברעידות, כאבים בבטן, חוסר תיאבון וכו'.

עד עכשיו ייחסתי הכל לעניין ההיפר-סנסטיביות ועכשיו זה מתחזק בהדרגה. אני מבינה שצדקתי. לפעמים הייתי רוצה לתת קצת מהאמפתיה המיותרת שלי לאנשים כמו לאלה באוטובוס. אם רק אנשים היו טיפה יותר מבינים אחד את השני, פחות חושבים רק על עצמם.

כשהייתי קטנה, אמא שלי תמיד גידלה אותי להתחשב, אני מניחה שזה כי היה לה מאוד קשה רוב הזמן עם 3 ילדים ועבודה במשרה מלאה ובית לנהל ובעל מקסים שלא בדיוק מחובר לצרכים של אחרים. היא תמיד אמרה לי שכשקשה, או שאני לא מרוצה עם מישהו או משהו שאני אנסה לחשוב טיפה על הצד השני. בתור ילדה מחוננת (כבר לא), רומנטית והיפרסנסיטיבית, היא לא ממש היתה צריכה להגיד לי את זה - זה בא בטבעיות. גם כשלא רציתי לראות או להבין, אני מרגישה. בהתחלה לא הבנתי את זה, למה זה מרגש אותי כל כך כשמישהו אחר מתרגש, או כועס או עצוב. הפסקתי לבכות. את השטויות והטריקים שעשינו בתור ילדים עשינו לשכנים, או אחד לשני, אף פעם לא להורים. למדתי לנצל את זה לטובתי, למדתי למשוך אליי אנשים, ולהרחיק כשרציתי ושעדיין יאהבו אותי, השתמשתי בהבנה הזו בשביל לפתות גברים כשהייתי פנויה, השתמשתי בזה בלימודים, במבחנים, בצבא, ובעבודה. אני מתאימה את עצמי כמו זיקית ולאו דווקא בכוונה תמיד אלא מתוך הכרח והזדהות. ואיכשהו כולם אוהבים אותי כי אני מבינה אותם כמו שאף אחד אחר לא. אבל אותי, אף אחד לא באמת באמת מכיר. אולי אמא. 

היום אני עומדת בצומת; להמשיך עם זה, להיות שם בשביל כולם כמו אמא שלי ולסיים גם אני עם בעל מקסים אבל לא אמפתי במיוחד ולוותר על עצמי סופית (היא לא וויתרה בסופו של דבר). או לזרוק את עצמי קיבינימט ולראות מה יוצא...