Floating Amber

מ ת ג ל ג ל י ם.

מתקרבים, מתרחקים. נושמים,      נחנקים. רועדים ומתייצבים.

ככה זה היום. ככה זה בכל יום. ככה זה תמיד, כי ככה החיים.

כי אנשים לא לומדים לטווח ארוך.  מתקרבים טיפה, מתחשמלים מעט

והופכים חיות פצועות, נמלטות. מתרחקים. חוזרים. אנחנו לא מבינים.

לא מבינים שהגלגל הזה עולה ויורד בסיבובו. וטיבו של מעגל

הוא לשוב לנקודת ההתחלה. וככה אנחנו חיים. במעגלים.

כשמתרחקים חושבים שהתעלנו, למדנו,

גדלנו, ברחנו. הגלגל מסתובב ופתאום

אנחנו מוצאים את עצמנו בנקודת ההתחלה.

שכחנו.

ג ל ג ל ע נ ק.

לפעמים בא לי להיות כלבה מהגיהנום. נמאס לי להיות טובה, נמאס לי להיגעל מהנחמדות והדביקות של עצמי. לפעמים, רק לפעמים בא לי לעשות הכי רע שרק אפשר. להגיד "לא!", לברוח מכולם, לעזוב הכל ולהפסיק להיות כאן ולרצות את כולם. נמאס לי לצפות לקצת מזה בחזרה. נמאס לי להיות לבד בפנים. לבד עם הכל, לבד עם האהבות שלי, לבד עם המחשבות שלי, לבד עם הרצונות שלי. ואפילו לא נשמה אחת שתבין מהתחלה עד הסוף את הכל. אני רוצה חבר דמיוני שיבין מתי לבוא לשבת איתי, מתי לחבק אותי, והכי חשוב - מתי ללכת. מישהו שלא יהיו לו ציפיות כל כך גדולות ממני, מישהו שלא צריך לרצות, מישהו שאני אוכל לסמוך עליו לשם שינוי. שאני אוכל לשתות ולעשן איתו והוא לא יציק לי על זה. אני רוצה נשמה קרובה, שאני אוכל לדבר איתה על דברים שאי אפשר; על סקס ועל אוכל, על ילדים ופילוסופיה, על העולם ועל העולם שלי, על המילים שלא יוצאות לי מהפה ויושבות שם כמו קוצים חדות, על הרגשות שחונקים לי את הושת ולא נותנים חמצן. נשמה שתיתן לי, שתהיה בשבילי כמו שאני בשביל אחרים, לא פחות.