Floating Amber

כשאת יודעת שצריך לשתוק אבל כל מה שבא לך זה לצעוק. אני כאן!

ימים כאלה שכל מה שבא לי לעשות זה לבכות. ומה שנשאר זה לכתוב..

הרומן התארך השבוע בעוד כ1000 מילים ועומד על 3 פרקים קצרים בעלי 5000 מילים בערך, שזה יוצא בערך 1/16 מהיעד שהצבתי לעצמי.. וזה לא מעודד. לא מעודד בכלל. זה היה צריך להיות גמור. גמור עד היום הולדת. מתנה לעצמי. ובינתיים היום הולדת עוד שבוע ואין מצב בעולם. 

אגב אם תהיתם, מסתמן עוד יום הולדת מבית היוצר הקבוע, האכזבות רק הולכות וגדלות והן מתמקדות בעיקר בעצמי.

עצמי שנשארה שוב לבד בעולם עם תוספת קטנה של בחור אוהב. ונשארתי לבד, ויש לי רק את עצמי להאשים כמו תמיד.

ובעיקר המון חרטות. חרטות כאובות על הבחירות שעשיתי עד עכשיו ואני לא מצליחה להבין איך יצאתי כזאת עקשנית ומטומטמת שוב, כשתמיד כמו תמיד, אני רואה הכל רק בדיעבד. כל זאת למרות שכבר היתה התחושה המעיקה שצועקת לי "טעות! טעות!" בכל איבר ואיבר בגוף. 

מי צריך תואר בגיל 22?! מי צריך משפחה וחברים? רק רציתי לראות את העולם ואני לא רואה את זה הולך לקרות יותר. דופקת קריירה ודופקת את החיים. הכל בשביל לרצות את כולם.. רק רציתי לכתוב את הספר הארור הזה שמאמלל אותי יום ולילה ולא נותן לנשום, במקום זה החלטתי לעבוד וללמוד.

בלי ברירה כמובן. מישהו צריך לשלם על הדירה, ועל האוכל, על הבריאות ועל הרכב, על הלימודים האידיוטיים ההם.

אז נשארו לי החיים האלה שבכלל לא רציתי, משלמת על טעויות שלי ושל אחרים. כל האנשים שרציתי לרצות נעלמו, כל האנשים שדחפו או העריכו נעלמו, אפילו כל אלה שלא משנה כמה ניסיתי בשבילם ולא הספיק, נעלמו.

אז יופי, יצאתי הישגית, כל הכבוד לפופאי; בת 23 עוד מעט ועם תואר ראשון כבר שנה ועבודה מצוינת, דירה במרכז ואפילו חצי אוטו. איכשהו בשנתיים וחצי האחרונות הוצאתי קרוב ל80,000 ש"ח שהרווחתי לגמרי בעצמי ואין לי בכלל מושג מאיפה ואיך, וכל זה אפילו לא על דברים שרציתי. אפילו לא על דבר אחד. כל חולצה או זוג נעליים פעם בשנה מלאות באשמה, ורק לא להגיד לאף אחד על זה שזה עלה 100 ומשהו שקל שלא יגידו לי למה אני לא חוסכת. 

וכל החלומות שלי נקברים להם לאיטם בנבכי הריאליזם והמציאות.

ואין פה אף לא אחד שיגיד שזה היה שווה את זה.

קיטש אבל מתאים לי עכשיו בכל מילה..