Floating Amber

מה שלומכם? נשאר כאן מישהו? 

האמת היא שזה לא באמת משנה לי כל כך, בטח שלא עכשיו. משהו קצת מת ואני לא מצליחה לשים את האצבע.

התחלתי כל כך הרבה פעמים לכתוב ונמחק/מחקתי/פרשתי בשיא.. משהו מההתלהבות והעוצמתיות שפעמו בי בחורף גווע. גווע אבל לא לגמרי, נשארו לי גחלים קטנות לוחשות. מציקות. ואני מתעלמת. כל מני אמיתות קטנות שעומדות לי מול הפרצוף ואני מתכחשת. געגועים קטנים לחורף שהיה פה, לחיוניות המדהימה שהיתה בי ונשאבה החוצה אם בגלל החום, העומס, הלא נודע... המון דברים מסעירים אותי ואני לא מצליחה להשתיק אותם, רק את עצמי. כי איכשהו במצב רגיל אני לא מפסיקה לרגע, אני חופרת ומקשקשת ומבלבלת. דווקא בזמני הסערה הכי גדולים, מרוב מילים אני משתתקת. לא יודעת מאיפה להתחיל. בכל מקרה עכשיו זה טוב לשתוק. עוד יומיים אני לוקחת תיק ויוצאת מהבית כי או שצריך להכיר בעובדות או שצריך לזעזע את האדמה הקטנה הזו שלנו. אני מפחדת, אני לחוצה, אני לא יודעת מה טוב ומה לא, מה נכון ומה לא. ויש הרגשה שלא משנה מה אעשה, הכל בגדר טעות פוטנציאלית.

והגחלים הקטנות שלי רוחשות ומהבהבות ומאיימות להתלקח שוב. הן צועקות לי מילים שאני לא מעזה להגיד אפילו לעצמי בקול רם. מניפות שלטי "טעות!!!" "error! back out". את יודעת בדיוק מה ומסרבת בעקשנות להודות באמת - אם אני רק אתעקש מספיק...

היום בלילה היה לי חלום מזעזע וכשיש לי חלומות כאלה מציאותיים אני לא מצליחה להפסיק לחשוב עליהם חודשים אח"כ. זה היה מציאותי כמו בחורף לפני שנה, קמתי בצרחות ומתנשפת, מחפשת אותו ולא נרגעת עד שאני לא מרגישה את החום הרגוע שלו. מזכירה לעצמי לבדוק את פשר החלום - את בורחת וזה תפס אותך, את כבר יודעת ממה את מתחמקת להתמודד. אין יותר מקום להדחקה. לנשום עמוק ולהתחיל לפעול. שוב להיות אמיצה. לצאת לדרך. ללבוש את החיוך של עיתות המשבר, זה שצועק "Bring it on bitch!" תביאו את כל החרא של החיים, החיוך לא יורד!. אבל לחיוך קשה לעלות, הפרפרים בבטן הפכו לפרפרי עש גדולים וחזקים שחונקים אותי. ואת אומרת לעצמך 'עוד קצת... עוד קצת, ואז כמו פלסטר! באומץ! להתחיל לרוץ'.