אז הגחלים לחשו, ואז צעקו ונעמדו והפכו ללהבות ענק, ושתי נשים מדהימות העמידו לי מראת ענק כזו שמסתירה את הכל ומראה לי את מה שאני מתחמקת ממנו.. עד שלא היתה לי ברירה אלא להודות. להודות בקול רם - אני יודעת מה עליי לעשות, אני יודעת מי עליי להיות. אז הפלסטר ירד והאומץ מתביית לו בבטן ויש הרגשה שהתחלנו לרוץ והפחד כמעט בורח לי. נתתי את הכדור ועכשיו מחזיקים לי את היד ורצים.
מרגיש כמו לראות תמונה בשלבים, כמו לצייר כשסבלנים. קודם כל הרקע מטושטש ואז מתבהר לי לאיטו, לפתע מופיעים מספר פרטים קטנים שמספרים לך סיפור. והכל מתבהר בהדרגה. מדהים כמה החלטה יכולה להסיט או להשיב אותך למסלול בו תבחרי . כמה חיוך הוא מודע, הבלגה, סתירה, כמה אומץ הוא בחירה וכוח הוא תוצר של אימוץ מודע.
להפסיק להפעיל שרירים; להרים ידיים, לשחות. תרימי ראש, קחי שאיפה, תכניסי את הראש - לצלול עמוק, עמוק. להוציא אוויר לאט, בועות קטנות, תנועות עגולות, להרגיש את הדחיפה של הזרם וכוח התנועה שלך; לא לחשוב. לעשות מה שטוב. זה באמת הזמן שלי ושכולם יתכווננו לפיו או יזדיינו לי מהחיים. לא מקבלת הוראות, לא מקבלת החלטות חד צדדיות, לא מוכנה לשמוע רשעות, נבזיות ומבטים צרים. אני מכירה את הסיפור שלי, את האהבה שלי, את האמת שלי. מספיק לרצות את כולם.
עם התנועה והגלים, הרמת הראש לשאוף אוויר, החיים מתחילים להתכוונן לי בדיוק כמו שידעתי שיקרו. זה מדהים כמה את אבודה כשאת לא יודעת כלום ומה את רוצה ולאן את הולכת וברגע אחד, שבריר שניה של הבנה, הכרה, החלטה - האדמה שוב חוזרת לתמוך ברגליים, הזרם כבר לא כל כך זר והפחדים נוטשים לאיטם. מרשה לעצמי לאהוב את עצמי עוד טיפה, מרשה לעצמי לחשוב על עצמי ולבקש שיחשבו עליי לשם שינוי. So far so good....
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Floating Amber