Floating Amber

זה היה סופ"ש עמוס ומהנה לכל הדעות. רק אני יצאתי מאוכזבת. מאוכזבת מעצמי.

יש הרגשה שכל החיים יצאו מכיוון. עד שהכרתי אותו הכל היה מתוכנן, היה לי מסלול ברור, ידעתי בדיוק מה אני רוצה לעשות בחיים.

ואז הוא הגיע. נכנס בסערה מטורפת לחיים שלי, ועוד לפני שהתאהבתי בו התחלתי כבר להסס, להטיל בספק, לחשוב, להיזכר בדברים שאהבתי ואוהב תמיד, החיים התהפכו לי, נכנסו לי ספקות. המגדל הקטן והיציב שהקמתי לי והתחלתי לצעוד בו התחיל לרעוד והרגיש לא נכון במיוחד. ואז התאהבתי בו, עד היום אין לי מושג למה ואיך. והמגדל קרס.

לאט לאט ברמזים קטנים (שהלכו וגדלו) הוא התחיל להכין אותי לזה שמגדלים עוד יקרסו, שהחיים הם חוסר וודאות והמאבק העיקש שלך לנסות להתוות אותם חסר סיכוי. הוא לימד אותי לחכות, הוא לימד אותי לאמץ סבלנות בשיניים חשוקות גם כשאין, הוא לימד אותי לחשוב מאה פעמים על הכל ותמיד להיות מוכנה שהחיים יפריעו לי באמצע התוכניות. והם תמיד מפריעים לי. עוד לא למדתי לאהוב את זה, גם לא לקבל את זה באהבה ובקלות כמו שהוא עושה. אצלי מגדל קורס הוא טרגדיה, אצלו זה פשוט שינוי לא רצוי בתוכניות .

אז עכשיו אני קצת בדיכאון, כל הזמן עייפה ואין לי כוח לעשות שום דבר. מצחיק שאני יכולה להיות בדיכאון ולהמשיך לחייך ולהיות חביבה כאילו כלום. הסופ"ש הזה קלטתי את המצב שלי.. החיוניות ברחה לי מהחלון, אין לי משהו מוחשי לשאוף אליו יותר כי אני כבר לא יודעת איזה מגדל להרים הפעם בלי לפחד שיקרוס לי. הספר מתחיל לברוח לי בין האצבעות וזה הכי נורא. הכי הכי נורא. ההכרה בחולשות שלי רק הולכת וגוברת.. ואיכשהו גם כשהוא לא מנסה הוא מחדד לי אותן עוד יותר, דוחף אותי להשתדל, להיות יותר טובה בהכל ואני כל כך אוהבת אותו יותר בגלל זה. אבל מה יקרה כשהמגדל הבא יקרוס לי?

הזמן האחרון מרגיש לי כמו קפיץ לא מכוון, קפיץ בעל מספר קצוות שלא נתונים בידיי. אחד אצל הבוס, אחד אצל אהובי, אחד אצל אמא, אחד אצל החברות הקרובות, אחד בארה"ב, אחד במיטה ואחד אצל כל אחד אחר שנוגע בי טיפה. כל אחד מושך לכיוון אחר בתורו. ורק תשמרי על הצורה של הקפיץ שרוצה לקפץ החוצה מכל הידיים האלה ולברוח לאיזה דרך לא ברורה. אם רק אמצא אותה...