8:50 בבוקר בערך לפני שבועיים, אני יורדת מהבנין אל תחנת האוטובוס מתחת לדירתנו הקטנה. זוג גברים מתווכחים/מדברים בקול רם מידי, אגרסיבי מדיי. אני נעמדת בתחנה ומחכה לאוטובוס. אחד מהם ניגש אליי, נעמד בגמלוניות הרבה יותר מדיי קרוב יש לו כיפה על הראש ומבט שלא ניתן לפרש פעמיים - "אה, מותק? רוצה שומר ראש?" - לא! ואני זזה שני צעדים ימינה. הוא ממשיך להסתכל עליי מלמעלה למטה. אני זזה עוד שני צעדים, הפעם הוא מתקרב אליי שוב, נצמד ממש. אני מסתכלת מסביב. אני מוקפת אנשים, אף אחד לא זז. הוא שואל שוב משהו, וגם משהו בסגנון "נו, אל תיהי קשה, יהיה נחמד". הפעם אני כבר צועקת "לא! עזוב אותי! תתרחק!" הוא לא זז וכמוהו אף אחד אחר לא זז או מתערב. אני מקיפה את הספסל של התחנה מלווה במבט שלו ושל כולם שם. הוא מתיישב על הספסל "חבל, את מפסידה" אני לא עונה, נלחמת לא לבכות "טוב, אני לא אטריד אותך יותר, הפסד שלך" אני מסננת תודה. הוא קם הולך מאחורי, אני מתקדמת לכיוון הכביש והוא נעמד שם, מחכה עד שאני עולה על האוטובוס.
באותו יום החלטתי שאני רוצה תרסיס להגנה אישית, שיהיה הכי קטלני שיש, לא סומכת על אף אחד שיעזור לי. יום למחרת הברנש קנה לי תרסיס פלפל חזק והזהיר אותי לא לשכוח אותו ולשמור עליו קרוב אליי.
יום חמישי בערב, החלטנו ללכת יחד לחד"כ, התפנקנו ולקחנו את הטרנטה. חלונות פתוחים, נוסעים לנו בכיף, עצרנו במאפיה קטנה בדרך. הברנש שלי יצא לקנות פיתות קטנות מחיטה מלאה. המפתח בסוויטש. אני שונאת שהאוטו נשאר דולק סתם, סריטה. כיביתי את המנוע והשארתי את המפתח בסוויטש. זה לקח בדיוק 2 דק'. מחוץ לחלון עומד חייל עם נשק בוחן את הסביבה. ואז הגיע האיש. הוא נשען על האוטו מהצד שלי "אולי אתם נוסעים לכיוון בני ברק?" אנחנו בכיוון ההפוך אני אומרת "לא!" הוא מכניס את הראש לתוך האוטו, מתקרב אליי. אני עוד שניה מקיאה, כולי רועדת שולחת ידיים לצד השני. האוטו פתוח, המפתחות, החלונות, הספריי בתיק השני. למה כיביתי את המנוע?! "נו אז איפה חבר שלך?" כאן כבר צרחתי "צא לי מהאוטו!!!" קיוויתי שהברנש ישמע אותי, הוא לא שמע. האיש הסתכל הצידה, ראה את החייל והמשיך ללכת. באותה שניה אהובי יצא מהמאפיה ונשמתי חצי נשימה, הוא נכנס לאוטו ונשפתי עליו סע! קודם כל סע. הוא רצה לחזור אחורה כשסיפרתי לו מה קרה, רצה לפוצץ אותו מכות. זה היה אותו אחד מהפעם הקודמת ואיכשהו הוא היה נראה לי כאילו יש לו בעיה ממש בראש. רק רציתי לברוח משם.
אתמול 21:30, חזרה מחד"כ אין עליי כלום, לא מפתחות, לא תיק, לא ספריי. רק פלאפון, שומעת מוזיקה וצועדת מהר. בד"כ אף אחד לא מתעסק כשאת צועדת. מעבר חציה אחד אחרי שנפרדתי מהברנש, איש הולך בכיוון הנגדי, נעצר בסיבוב מבחיל, כזה שמתחיל מהאגן שעוקב אחרי המבט. הוא כמעט הצליח לסגור עליי, כבר הרגשתי אותו, חום גוף לא שלי, יד נשלחת לכיווני. חלחלה! אני זורקת מבט אחורה, מחפשת את אהובי, בשניה שלא ראיתי אותו כמעט ראיתי את הסוף שלי. פתחתי בריצה מטורפת, שנים לא רצתי ככה, עברתי לשולי הכביש, זרקתי את הרגליים קדימה רחוק. לא היה אכפת לי שלא רצתי אף פעם, שיש לי בעיות נשימה, שהרגליים שלי שורפות וצועקות והריאות שלי מזמן צווחות. לא ראיתי כלום, האוזניות נפלו לי לידיים ולא היה אכפת לי מכלום רק שלא יגעו בי. שלא יתקרבו.
עכשיו אני שואלת שאלה אחת פשוטה:
למה?!?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Floating Amber