כאילו שזה מה שהיה חסר לי.
אני מרגישה כל כך כפוית טובה להתלונן אבל קיבינימט! איפה נגמר "אנחנו" ומתחילה "אני"? מתי לחשוב על עתיד משותף נוגד ללחשוב על עתיד שלי? או אולי לא נוגד אלא נפרד..
אמא של החברה הכי טובה התקשרה קודם "מתוקה יש לנו כמה משרות שנפתחו בחברה, מלא אופציות ותנאים טובים. תשלחי לי קו"ח אני רוצה שתבואי אני אכתוב המלצה חמה גם". עכשיו כמה נק' להשלמת הפערים. אני בת 23 עם רזומה של אישה בת 30 - די מרשים. אני מרוויחה יפה, יושבת על משרה עם שם מפוצץ במשרד יוקרתי קטן (בלי אופק התקדמות) ונוח ליד הבית שיודע ומוכן לזה שעוד שנה ומשהו אני מקווה לעזוב את הארץ.
היא מציעה לי עבודת חלומות בחברת הייטק נחשבת וגדולה, עם שכר טיפה יותר גבוה ותנאים טיפה יותר טובים והכי חשוב - אופק התקדמות.
מה עושים? עוזבים עבודה טובה בשביל 'אולי' יותר טוב? ואם עוזבים בשביל 'אולי יותר טוב' והברנש מחליט להחליט סוף סוף? שוב להפיל מגדל? לזרוק עוד אופציה לקריירה טובה ומכניסה בשביל עתיד לא ידוע? ואולי אלה בכלל החיים, לקחת סיכונים ולהיות אמיצים.. ואולי לעזוב ולא להחליט על כלום כמוהו? או אולי בכלל לעזוב אותו כי כמה כבר אפשר להיות תלויה באוויר?? או אולי אני בכל זאת צריכה לנשום ולהירגע ולהיות טיפה יותר סבלנית כי דברים יסתדרו?
בא לי לבכות והדמעות לא יוצאות... לא יכולה יותר עם התחושה המסריחה הזו של לא לדעת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Floating Amber