Floating Amber

בימים כמו היום הגיבורה שלי היתה יודעת להיות הגיבורה שלי.

היא היתה יודעת לענות כשצריך בדיוק את מה שצריך ולא נתקעת ולא מוצאת את הקול שלה, היא היתה יודעת להתגבר על הדמעות בגרון ובזוויות העיניים.

הגיבורה שלי היתה יודעת להקשיב לאינטואיציה שלה בכל מחיר ולא מפחדת ומתלבטת כל כך.

היא היתה יודעת להתווכח בשקט ולהיות חדה גם בזמן אמת.

הגיבורה שלי היתה קופצת לכביש, רצה כמו מטורפת כמה שיותר רחוק, נותנת לטירוף לקחת פיקוד ולתת לה טיפה של הגיון בחיים.

בימים כמו אלה הגיבורה שלי היתה שומטת הכל מהידיים, לוקחת את עצמה עם כלי כתיבה מחברת וסיגריות ובורחת לשממה. היא לא היתה צריכה את האחריות הזו על הראש שלה. היא היתה שומטת כל ניצן של בגרות מעצמה, שולחת לבוס SMS שהיא מתפטרת לאלתר, לחבר שהיא נוטשת את הספינה המקרטעת שלו, לוקחת את עצמה והולכת. בימים כמו אלה הגיבורה שלי היתה יודעת לבנות לעצמה את הלב מחדש ולמחוק את כולם מהמחשבות.. היא היתה יודעת לחשוב רק על עצמה.

בימים כמו היום הגיבורה שלי היתה נותנת לי להיות קצת כמוה, מורידה מהצורך לכתוב את הספר שלא נכתב, הופכת אותי להיות היא, מובילה אותי בבטחה אל ההתרסקות הקולוסאלית, מדהימה, והמנחמת שלה. מוותרת על השליטה המודעת ופועלת מאינסטינקטים לא הגיוניים וטהורים שלה.

בימים כאלה הלוואי שהיה לי האומץ, הכוח, החוסר המוחלט בפחד, היושר הפנימי והאישי שלה לעשות רק מה שטוב לי, לתת מקום לשיגעון ולטירוף.

בימים כאלה אני הכי לבד שיש, לבד במערכה, לבד ב"גורל", לבד במסלול, לבד בהחלטות ורק רוצה להיכנס למיטה, להתקפל לכדור, לישון עד שיבוא הפתרון לגמרי מעצמו.

אבל אני לא היא, אני לא הגיבורה שלי ולא של אף אחד/ת אחר/ת, וגם בימים כאלה עליי למצוא את הפתרונות הכי פרגמטיים לחיים שלי. כיאה למצופה.