חיבוק.
נשיקה- ליטוף-
סתירה. צעקה.
"כן!"
"עוד לא"
"בטוח כן"
"עוד מעט"
"טוב"
"קרוב אבל עוד לא"
"עכשיו" "עוד לא"
"טוב, עוד חצי שנה" מאוחר יותר"
"עוד חודש" "עוד כמה שנים"
"היום!!!" "עוד מעט.. עוד לא..."
"אוהב אותך" שונא אותך
"אני רוצה" "עוד לא"
נשיקה
סתירה
"בקרוב..."
אז אתמול היינו אצל אמא, ישבנו והקשבנו. ואז שוב "כן" הפך מול העיניים שלי ל"עוד לא". לפני יומיים היינו במחשבה שעוד חודש מתחתנים, מתלבטים איך. פתאום זה התפוגג לי מול העיניים ואין לי ברירה אלא לשבת בסבלנות ולהמתין שהידוע יקרה. סחרחורת. המתח הזה לא עושה לי טוב, לא עושה לנו טוב. תורידי מהלחץ.. אבל זה כבר פחות לחץ ויותר.. הממ.. יותר טירוף אולי. הולכים חצי צעד קדימה חוזרים שניים אחורה. מתקדמים 3 קדימה חוזרים צעד וחצי אחורה. הוא יצא מהשיחה כולו מעודד, קליל וטוב לב. "אמא שלך ממש מעניינת, אני אוהב לדבר איתה" "איזה כיף" "מצטער שעשיתי סרטים, שמח שבאתי" וזה נמשך ונמשך.. ואני בינתיים מעכלת שזה לא הולך לקרות שוב, שאני לא יכולה להגיד כלום, שאני צריכה סבלנות שאין לי, שהמסלול נמחק לי שוב ואני צריכה לחכות שמשהו/מישהו יקרה כדי שאוכל להתוות לי אחד חדש. רעד בקרביים. הכל בסדר, אני רק עייפה. רוצה לחתוך כבר, כי המתח הזה חונק אותי אבל לא מסוגלת להפסיק לאהוב את הילד הזה. אז אם אתה קורא את זה, סליחה שכתבתי לכולם, אני צריכה לפרוק טיפה. אם את קוראת את זה, אני אוהבת אותך. קשה לי קיבינימט.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Floating Amber