Floating Amber

איזה כיף שיש בלוג!

זה מתחיל להיות כמו יומן.. אני כותבת פה דברים שרק הקרובים לי ביותר מכירים אם בכלל!

אני לבד במשרד כרגע ומתפוצצת מכאבים. כבר לא אומרת לאף אחד כלום עליהם כי כמה כבר אפשר?!

לפני שנתיים יצאתי עם הבחור לרכב על הרולר בליידס.. טוב, אני אתחיל מהתחלה.

כשהייתי קטנה אמא ואבא קנו לי גלגיליות, קטנות בצבע סגול ולבן עם מעצור ורוד מקדימה. בהתחלה פחדתי מאוד לעלות עליהן ואמא כמו תמיד ידעה מה להגיד כדי להכניס לי פרופורציות לראש והסבירה לי מילולית איך לסוע עליהן. רק אמא שלי מסוגלת להסביר לי דברים כאלה מילולית, בד"כ אם זה לא בא עם איורים, הסברים כתובים והדגמות אני לא טורחת בכלל לנסות להבין. למדתי ממש מהר, קפצתי וטסתי ולאט לאט הן לא הספיקו לי, זה היה איטי מדיי. אח"כ קנו לי את הרולרבליידס הראשונות שלי והן היו מדהימות עם בטנה רכה וחוץ מפלסטיק, שחורות עם שרוכים סגולים. גם כאן בהתחלה פחדתי ואותו סיפור עם אמא ותיק תק נסעתי כמו גדולה ירידות מטורפות של 45 מעלות לפחות, כבישים ומדרגות, נסיעה אחורה וקדימה נהניתי כמו שלא נהניתי משום דבר אחר. עד ש. עד ששבת אחת עשיתי אצל סבתא דתיה, או שזה היה חג, ישנתי אצלה ובבוקר הלכתי עם הבני דודים לפארק הירקון. לקחתי איתי את החברות הכי טובות שלי על גלגלים ונסעתי בכל רחבי הפארק, מצאתי שם ירידה ממש תלולה גם כן בסביבות 45 מעלות קראתי לבת דודה שלי "תראי תראי מה אני עושה!!" לקחתי תנופה אדירה וירדתי בשיא הפוזה, מכופפת כמו חץ עד הסוף ובסוף התיישרתי באלגנטיות ועשיתי סיבוב כמו חצי בלרינה. הייתי מאושרת. רק מלהיזכר בזה עולה לי חיוך ילדותי על הפנים. רצתי, טסתי למעלה חזרה אליה ונעמדתי עם הגב לירידה. אחותי חיבקה אותי חזק והיא היתה עסוקה עם חברה שלה. בן דוד שלי שהיה שם התלהב כמו הילד המתלהב המעצבן שהוא היה וצרח "שוב!! שוב!! תעשי שוב!! תראי להם את זה שוב!!" הוא תפס לי במותניים ומשך אותי אחורה. כאן התחיל הסיוט של חיי, הטראומה שבחיים לא תעבור לי. הפאק היחיד בגוף שלי שאני בחיים לא אתגבר עליו ולא אשלים איתו ולא יוצא לי מהראש בכל דקת עירות ולפעמים גם בסיוטים (כן גם היום). אז נחזור לסיפור.. הייתי בקושי בת 12 והתרסקתי על הפרצוף, בדיוק כמה חודשים אחרי שפתחתי את הסנטר וכל מה שהיה לי בראש זה "רק לא עוד פעם תפרים!!" בדיעבד, הלוואי והייתי פותחת רק את הסנטר שוב וזהו! ראיתי מלא דם, הפה שלי היה מלא. נהיה לי שחור בראש, לא הצלחתי לקום בכלל. הם הרימו אותי והיתה לי סחרחורת. אני לא זוכרת הרבה מהכמה שעות האלה, זכור לי צעקות, ומבט האימה אצל כל הילדים ואחותי הקטנה ביניהם, אני זוכרת היסטריה ואני זוכרת שלא היתה לי שליטה על עצמי, רעדתי ובכיתי ולא הבנתי מה קורה איתי. לא זוכרת איך הגעתי חזרה לסבתא. אני זוכרת את האוטו המעופש של דוד שלי, אני זוכרת מרפאת שיניים קטנה במעורפל ורופא ואחות במבטים מצועפים ומרחמים אומרים שאין שן, הלכה השן הקדמית, למה לא הבאתם אותה? היא התרסקה, לא נשאר מה להביא. טוב נבדוק חניכיים... אה! ד"ר תראה! אין שורש!! בטח נפל עם השן. מעורפל... שנים אח"כ בכיתי בגלל זה. עד היום אני בוכה לפעמים בחלום או עכשיו כשאני כותבת. אי אפשר להתקשר לאמא ואבא שבת בכל זאת, למה להלחיץ אותם, נספר כשיבואו לאסוף. מאז התחלתי סיפורי בלהות של בערך 6 וחצי שנים; פליפר (זה כמו הפס ששמים אחרי יישור שיניים רק ששלי היה בלי פס, רק עם שן דמי), אסור לאכול תפוחים, בשר, מסטיקים וסוכריות ובערך כל דבר שמצריך נגיסה ראשונה לפני הלעיסה. הייתי שחיינית ואסור היה לשחות עם זה אז באימון הייתי עם פה סגור, לא נושמת, לא מדברת ובטח שלא מחייכת. אח"כ עשו לי גשר למרות שלא הייתי צריכה רק כדי להפסיק עם הפליפר. שנתיים! במקום חצי שנה שיש לאחרים. ואז שוב פליפר, ואז איזה קומבינה מודבקת. רופאים על גבי רופאים, מדברים ומתייעצים, מתעסקים לי בפה ומכאיבים לי בלי יותר מדי להתייעץ איתי אלא עם ההורים (לא שיש לי טענות כלפיהם פשוט לא נעים שלא שואלים לדעתך בעניינים כאלה). עד שבגיל 18 אמרו לי "חמודה, הגיע הזמן, אפשר להשתיל" הייתי בצבא (מיותר לציין שאת כל טיפולי השניים ממש ממש לא עשיתי בצבא נכון?). הלכתי למפקד ואמרתי לו שאני צריכה כמה ימי מחלה כשבראש אני אומרת שאם הוא לא מסכים אני מבחינתי עורקת! קשקשתי משהו על שיניים טוחנות, מה שהיה חצי נכון כי בניתוח ביקשתי שאם כבר מכאיבים לי שיוציאו את שיני הבינה כבר ויעשו לי בהרדמה מלאה כי אין מצב שאני ערה כשאתם מחטטים לי בעצמות. הוא קנה את זה ואישר לי שבוע התאוששות בערך. בכיתי כל הדרך לניתוח עד שהורדמתי מלאה בדמעות. קמתי כמו אחרי מוות, הניתוח היה ארוך משהתכוונו והייתי שבוע ומשהו על דיאטת אורז וגלידה עם לחיים נפוחות כמו של איזה פיצקית שרק נולדה (לאמא יש איזה תמונה חמודה ומאוד כואבת איפה שהוא..). חודש/יים אח"כ כבר הייתי עם השן הקבועה שלי אחרי שיקום מלא והיום אף אחד כמעט לא יכול להבחין שמשהו שונה או מוזר בי, אוכלת הכל ונהנית מכל ביס. אף אחד חוץ ממני שעדיין מרגישה את ההבדל בין השיניים.

יתרון? לא מפחדת יותר מרופאי שיניים ואפילו מתרגשת ללכת, יש לי שיניים מושלמות נקיות ויפהפיות ורופאים שאוהבים אותי ורואים אותי גדלה כבר 10 שנים.

כשפגשתי את האהוב, חובב אקשן ואקסטרים מושבע, שוכנעתי לחזור לסוע. הלכנו יחד וקנינו שני זוגות רולרבליידס מהממים ויחד חזרנו לסוע. הוא היה מלווה אותי למשטחי גלגליות סגורים ועוזר לי לאט לאט להתגבר על הפחד וללמוד מחדש.

והנה כולי שמחה וגאה בעצמי על שהתגברתי על הטראומה והפחד, בפעם הראשונה שיצאנו למסלול פתוח הלכנו לטיילת החדשה בת"א. היה קסום! הייתי מאושרת כל כך! וגאה בעצמי! נסעתי ממש מהר בדרך חזרה כמעט הגענו ל40 קמ"ש. היתה רוח חזקה מכיוון הים שהעיפה לי אבן בין הגלגלים. ההתרסקות שלי היתה חומר לסרטי הוליווד! קולוסאלית ממש. נחתתי עלל התחת ומההדף כמעט נעמדתי שוב ושוב נחתתי. נחתתי ונמרחתי! שוב לא יכולתי לקום, שחור בעיניים, איבדתי הכל לרגע, בקושי יכולתי לצעוק לו שיחזור אליי, כמעט הקאתי וכאב לי.. כאב לי כאב לי כאב לי! הוא עזר לי לקום ואיכשהו הצלחתי לסוע לאט בחזרה לאוטו. הייתי עם מכנס קצר ומהברך עד התחת שפשוף עד הבשר כמעט. כל כך הרבה דם, כל כך שורף, כל כך כואב!! התקשרתי לאמא בבכי, לא הצלחתי להפסיק לבכות. הוא לקח אותי לגלידה כי התעקשתי שזה היה התכנון וזה מה שעושים! בקושי יכולתי לאכול אותה. אח"כ הוא לקח אותי אליו הביתה והוא ואמא שלו עזרו לי להתנקות ולשים משחה, מנסים להרגיע שכלום, סתם שפשוף, הכל בסדר. אבל כאב לי. כאב לי הגב והרגל. יום למחרת קמתי בבוקר שמתי ג'ינס (!) והלכתי למשרד. לא הצלחתי לשבת דקה! הג'ינס הרחב נדבק לי וכאב לי לשבת. הלכתי חזרה לאמא הביתה, היא לקחה אותי לרופאה שאמרה שנראה שעשיתי נזק בעמוד השדרה. צילומים ובלאגנים, זזה חוליה בצוואר. בקטנה, כירופרקט וזה חוזר. לפצע לקח יותר מחודש להחלים ועדיין יש לי צלקת מכוערת. כמעט חודש הייתי מרותקת למיטה. לא מסוגלת לזוז. לא על הגב לא על הבטן בטח שלא לעמוד ועל לשבת שלא תעזו לדבר איתי. ואין טיפול. גב לא מנתחים. אז הלכתי לעשות דיקור ושיאצו והם עזרו קצת ושוב זה חזר. כאבים מטורפים בזנב. ושוב טיפולים ושוב זה חזר ו3 מומחים אומרים שאין מה לעשות זה מה שיש. 

אז רק רציתי להגיד לכם שכואב לי! שנתיים אחרי וכואב לי לשבת! וכשזה כואב לי יש לי דמעות בעיניים. זה לא ייגמר. ואני מתה מפחד להכנס מתישהו להריון עם הזנב המחורבן הזה! נראה כאילו כשאני עם שמלות זה כואב יותר...

רציתי לכתוב את זה כבר המון זמן...

כואב לי!