"שלום, לא אתה לא יכול לבהות לי בציצי, מה בדיוק נראה לך שאתה מחפש שם?! אין שם כלום! תסתובב קריפ!"
למה אני לא מסוגלת להגיד את זה בזמן אמת?? מה יש להם להתעכב לי על החזה ילדה בת 12 שלי?! סתם בשביל המבט הפוגעני והמחפצן הזה? למה גם אני שאין לי ציצי צריכה לסבול מהמבטים האלה?? חולרות פדופילים.
*
אנחנו רצים, מגיעים לצוק משונן ולא מצליחים לעצור בזמן, אני נופלת ומחזיקה רק עם יד אחת, האצבעות מחליקות, מתחיל לרדת גשם.. והוא עומד למעלה מתכופף להושיט את ידו אבל רגע.. רק עוד דקה.. צריך לבחון את הסביבה, לעכל את המתרחש, לחשוב טיפה על מה שקורה כאן. אולי בעצם היא לא נופלת...
*
אז חתונה ירדה מהפרק.
הוא הוריד אותה ראשון.. ואז לאט לאט היחסים בינינו יורדים להם מהפרק.
עכשיו גם אני לא רוצה חתונה.
איך אני יכולה להתחתן עם ילד שלא יודע מה הוא רוצה מעצמו ולמה? איש הפכפך שלא מסוגל להחליט על פאקינג מכנסיים אבל יודע להגיד שהוא רוצה. להגיד שאל תצאי החוצה בחושך כי אני דואג לך, להגיד שהוא רוצה שנראה יותר אהבה וביום האהבה לזרוק לי רפש בפרצוף ולהגיד לי להפסיק עם ה"לחץ חתונה הפסיכי הזה" כשבכלל לא דיברתי על זה.
אז לאט לאט יורד לי. כבר לא לחוצה על החתונה ומבחינתי שלא יציע גם עוד שנתיים. מבחינתי שייגמר לו הזמן וייקח את עצמו להתקע שם בריקנות של השלג לבד. זה גם ככה בדיוק מה שהולך לקרות לא משנה כמה הרים וגבעות הוא מבטיח לי.
שקט ובטחון הוא לא נותן לי רק בערך חצי שנה שאני מבקשת שישים שניה את הרגש בצד ויחשוב על המצב שלנו בצורה פרקטית. מאז אני בוכה כמעט כל שבוע ובשבוע האחרון כל יום. אז בסדר קח את הזמן אבל קיבינימט כשאתה מלחיץ את עצמך אל תתפוצץ עליי ותאשים אותי בזה ואח"כ תמרח אותי במילים יפות ובואי נבדוק ונראה ותראי שיהיה בסדר..
אז עוד כמה ימים אנחנו אמורים לסוע ואמרנו שנסע בכל זאת ונבחן יחד שם.. מבחינתי אני כבר יודעת מה הולך לקרות.
אני איבדתי כבר תקווה וכוח רצון. אם הוא ירצה להתחתן הוא יצטרך לעבוד ממש קשה על להרכיב לי את הלב מחדש וללטף אותו טיפה שיחזור לפעום אליו אהבה וממש מהר כי אני קרובה ללקפוץ מהצוק המקולל הזה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Floating Amber