Floating Amber

היא מסתכלת עליי במבט שגורם לי לרצות לאכול לעצמי את הלב, להתחיל מהרסיסים הקטנים שעפים ממנו בכל פעם שהמבט שלה פוגש את העיניים שלי. 

היא מסתכלת עליי במבט שגורם לי לרצות לדחוף לה את הרגל על הגז ולחטוף אותה איתי, לברוח איתה. היא מרימה את הגבות בהפתעה מהשקט ומסובבת את מבטה חזרה אל הכביש, סוחטת מעט יותר את דוושת הגז, והפעם לשם שינוי אני לא נבהל וצועק עליה שתאט; הפעם אני רוצה שתמשיך, שתסע מהר יותר, רחוק יותר. שנעבור גבולות ביחד, שנסע עד שניפול עם הכביש או שהרכב יידום.

השיער שלה רך מתמיד והוא עף אליי, מדגדג לי בפנים ואני לא מסיט אותו, הריח משכר מדי. 

אז אנחנו יושבים במכונית והמוסיקה רועשת בעוצמה הגבוהה ביותר, החלונות פתוחים ואנחנו דוהרים. לא אכפת לי לאן, אני גם לא שואל. בכלל לא מסוגל לחשוב על מילים שהן לא - יופי, אושר, קסם, עונג, שיכר, ערגה.. והרשימה נמשכת לי בראש עוד ועוד. העיניים שלה נראות לי כמעט סגולות, ננעצות ישירות לכיוון השמש. לפעמים אני חושב שהיא בכלל רק פיקציה של הדימיון שלי, לא יכול להיות שקיימת כזו מלאך והיא שלי ולא מודעת לעוצמות שלה בכלל.

היא מזמזמת לי מילים והברות שאני לא מצליח להבין. קו האופק מתקדם במהירות והסוף מתחיל להיראות אך אנחנו לא מאטים. היא מדברת, עכשיו בבהירות יותר ואני עדיין לא משיג מזה מילים. היא נראית יותר מבוהלת, מסתכלת עליי במבט היסטרי ומפוחד ואני לא איתה שם. 

אתמול קיבלתי ממך מסר, שיר קצר. קראת לי אהובך, קראת לי לבוא, קראת לי לנשום אותך, קראת לי לנשק אותך. אמרת שאת מתגעגעת ושאת מצטערת כי חיפשת משהו שכבר היה לך ביד, אמרת שלפעמים אנחנו לא יודעים שום דבר עד שמתרסקים ושהעמק מחכה לנו. אני מעכל וכל העת המבט הסגול שלה צרוב לי בתודעה.

משהו מתרסק אבל המוזיקה נמשכת, הרוח פסקה מלבדר לי את השיער אבל אני לא מוכן לפקוח את עיניי, היא מלטפת את שיערי ולוחשת "מתוק שלי... הגענו" ואני יודע שאם אפקח את העיניים זה אבוד אז אני לוקח עוד דקה של מבט סגול, יודע שהפעם הבטיחו לי הרים וגבעות והטירוף גרם לי לקיים לעצמי. יש אנשים שלא צריכים הרבה בשביל לעוף, אני הייתי צריך רק את סגולת העיניים שלי.

מתחילה לחבב אותה ;)

הכל בסדר, סתם טיפת מוזה וחוסר זמן לפיתוח...