Floating Amber

יש הרגשה כללית בזמן האחרון של סוף. סוף העולם מתקרב, או לפחות זה מה שרוצים שנחשוב.

גידלו אותנו להיות פחדנים או יהירים בהתאם לעובדה שהעניין פה הולך להגמר וזה רק עניין של זמן עד שהאפוקליפסה או הארמגדון הקולוסלי שישמיד אותנו יתפוס אותך.

ואז אתה קולט כמה אתה מלא בבולשיט.

או שאתה לא קולט.

אז אני לא מהאנשים שיבכו על כוכבי הוליווד רוויי הרס עצמי שמצליחים בסופו של דבר (להרוס את עצמם זאת אומרת).

האמת היא שאפילו לא ייחסתי כזה הרבה חשיבות לגברת יוסטון, העניין הוא שהיא ייצגה אצלי משהו אפילו בלי שתארתי לעצמי. היא שרה מדהים, היא היתה יפהפייה אמיתית והיא התחברה לי לכל הדברים האמיתיים ויפים. פנטזיות מתוקות כמו סרטי בונד ישנים ו"שומר הראש"; אמונה במילים כמו "כשרון", "עבודה קשה" ואפילו "אומנות". פנטזיות שבגרסה העכשיווית שלהן הן מלאות בפקצות מנותחות, זהות במבנה הגוף והאופי וברכיכות ויצורים שהן תירוצים עלובים לגברים.

יוסטון, אטה ג'יימס, ג'קסון, באקלי ואפילו וויינהאוס הם זיכרון אחרון לעובדה שפעם היו עושים מוזיקה עם מחשבה על אומנות ולא רק כסף. היום גם נפלה ההכרה שגם זה מת. זה מת איתה ועם עוד כמה דברים כמו תמימות, כנות, כשרון, יופי. אולי אפילו עם היכולת שלנו להעריך דברים, אבל אני לא רואה כוכבים כאלה גדולים עולים בשמי הלילה. אולי באמת הגיע סוף העולם, בינתיים כנראה שנשארנו עם שבילי אור של כוכבים מתים שיהדהדו לנו עוד טיפה קדימה..

אולי אני סתם נוסטלגית...