Floating Amber

הכרות קטנות מבצבצות בראשי בימים האחרונים..

קשה לחשוב. קשה לחבר את הנקודות.

ימים מסוימים שבהם את בהיי, ימים אחרים שבהם את לא מבינה מאיזה שאול בעטו אותך.

אני מתחילה לכתוב אבל זה לא מה שרציתי להגיד. להתחיל מחדש.

להתחיל. להתחיל לצרוב מילים בתודעה, לשנן את עצמך, לא לשכוח.

הכאב של היום הזה מוחק לי את המחשבות, ההשראה הולכת לקיבינימט, מתפוצצת לי בבטן.

אני לא יודעת למה, אבל בהפסקות הצהרים אני קוראת את "קציצות" של אילן היטנר. חרא טהור רק כדי להמנע מהצביעות במשרד. אני מצטערת אני יודעת שאילן היטנר הוא סוג של טאבו שכולם חייבים לאהוב. אני קוראת רק כי לפעמים יש לו יציאות יפות, סצנות קטנטנות שמעוררות בי משהו ואולי בזה הוא השיג את המטרה שלו. בכל מקרה היה שם איזה קטע שהוא וזוגתו יוצאים מטיפול זוגי ונזכרים כמה הם מאוהבים והולכים ליער הסמוך ועושים אהבה כמו שבחיים לא חוו, אבל מיד כשנכנסו לאוטו הכל התחרבן בחזרה.

כמעט בכיתי. אני רוצה להגיד על זה משהו, המילים מתבלגנות לי בראש.. אני רוצה. אני חייבת לעשות משהו. משהו עם התסכול היום יומי הזה למרות שבצורה הזויה לחלוטין רק היום אמרתי למישהו שאני באמת ובתמים מאושרת ואפילו התכוונתי לזה וחייכתי לעצמי.

אני מוצאת את עצמי מבלה יותר זמן עם עצמי ונהנית עם זה, מצאתי את הפינה הקטנה שלי. יש כל כך הרבה לעשות ושום דבר ואף אחד לא מעניין אותי. טוב לי ללמוד לבד דברים שמעניינים אך ורק אותי. טוב לי לקשקש לעצמי, לשמוע מוזיקה, אולי לכתוב, בלי להרגיש מחויבת מדי. אני רוצה להשתכר קשות ולאבד את האחיזה החזקה הזו שיש עליי.

בא לי לפרוץ את הכוח הזה שמכווץ לי את הלב והצלעות, בא לי לצרוח חזק ולעוף החוצה מהגוף. להתרחק מהמחשבות המענות לראות את העולם כמו שאני מפחדת לראות באופן קונבנציונאלי. אני רוצה לנשום את ההרים אל החזה ולירוק צבעים של אדום וכחול וירוק. להוציא את כל השחור שהתמקם לי בפנים. את הפיקסציה שנכנסת עליי ברגעים מאוד מסוימים ביום, מאבנת אותי, מותחת את הגבולות הצרים וחותכת את כל הדברים הטובים.

הפסקה קטנה.

טיפת אהבה בחיבוק חם. מקלחת.

דברים טובים באים והלב מתכוונן בהתאם. מזל שיש את הגמישות הזו שלו להתרחב טיפה כשצריך.

חיוכים נעימים.. משחררים..