Floating Amber

כאילו שזה מה שהיה חסר לי.

אני מרגישה כל כך כפוית טובה להתלונן אבל קיבינימט! איפה נגמר "אנחנו" ומתחילה "אני"? מתי לחשוב על עתיד משותף נוגד ללחשוב על עתיד שלי? או אולי לא נוגד אלא נפרד..

אמא של החברה הכי טובה התקשרה קודם "מתוקה יש לנו כמה משרות שנפתחו בחברה, מלא אופציות ותנאים טובים. תשלחי לי קו"ח אני רוצה שתבואי אני אכתוב המלצה חמה גם". עכשיו כמה נק' להשלמת הפערים. אני בת 23 עם רזומה של אישה בת 30 - די מרשים. אני מרוויחה יפה, יושבת על משרה עם שם מפוצץ במשרד יוקרתי קטן (בלי אופק התקדמות) ונוח ליד הבית שיודע ומוכן לזה שעוד שנה ומשהו אני מקווה לעזוב את הארץ.

היא מציעה לי עבודת חלומות בחברת הייטק נחשבת וגדולה, עם שכר טיפה יותר גבוה ותנאים טיפה יותר טובים והכי חשוב - אופק התקדמות.

מה עושים? עוזבים עבודה טובה בשביל 'אולי' יותר טוב? ואם עוזבים בשביל 'אולי יותר טוב' והברנש מחליט להחליט סוף סוף? שוב להפיל מגדל? לזרוק עוד אופציה לקריירה טובה ומכניסה בשביל עתיד לא ידוע? ואולי אלה בכלל החיים, לקחת סיכונים ולהיות אמיצים.. ואולי לעזוב ולא להחליט על כלום כמוהו? או אולי בכלל לעזוב אותו כי כמה כבר אפשר להיות תלויה באוויר?? או אולי אני בכל זאת צריכה לנשום ולהירגע ולהיות טיפה יותר סבלנית כי דברים יסתדרו?

בא לי לבכות והדמעות לא יוצאות... לא יכולה יותר עם התחושה המסריחה הזו של לא לדעת.

פוסט שני ביום! מי היה מאמין...

פוסט ביקורת עצבני.

שימו לב שימו לב מדינת היהודים הדמוקרטית שלנו נכנסה היום עמוק יותר לחושך. לחושך הדתי והעדתי, לחושך המגדרי, לחושך החרדי.

מי שלא הספיק לראות/לשמוע/לקרוא - מד"א הופך להיות כשר, בהשגחת הרבנות, בהשגחת הפינגווין הקיצוני ביותר שיש לה להציע. אחד בשם הרב שמואל אליהו. מה זה אומר בגדול? שתשתדלו להיות גברים יהודיים, לבנים וטובים ולא להזדקק למד"א בשבת. כי במד"א לאט לאט לא יהיו נשים או  מתנדבות. שירותי הצלה בשבת יהיו כפופים לאישור הרב. אם את אישה כמוני תשתדלי לא להיפגע ליד גבר, כי יש סיכוי שמעכשיו יתחילו למלא אחר פסק ההלכה שאומר שהגבר קודם לאישה בגלל כמות המצוות אותן הוא מקיים לעומתה. אם את אישה כמוני ולא היית פה בחודשים האחרונים - דעי לך שאת בכלל כבר לא לגיטימית במרחב הציבורי, גם לא בדמות קריקטורה, תמונה או ציור.

מדינת ישראל הנאורה, הדמוקרטית והלגיטימית קם בבוקר ח"כ ואומר ש"כל השחורים..." יום למחרת קמה ח"כית ואומרת "כל ההומואים..." יום למחרת היא מתקנת גם שכל הנשים שעברו הפלה הן לסביות. קם רב מהמשפיעים בארץ ואומר ש"כל הערבים.." ועכשיו שמים אותו מעל ארגון ההצלה הממשלתי הרשמי.  אז גם אם אתם ערבים, או יותר גרוע אם בטעות את ערביה, אל תטרחי בכלל לחפש עזרה.

וכל בוקר יקום פה איזה פסיכי ששמע קולות בחלום ויביא עלינו גזרה חשוכה אחרת. וכולנו נשב ונשתוק וגם נגער באלה שירצו לעזוב את הטירוף הישראלי הזה. 

ומה אם יום אחד תקום אחת כמוני שתמציא חברה דמיונית שתפסוק להיפך. מהיום מצילים את האישה לפני הגבר (כי היא פאקינג מביאה חיים ולא 'מצוות') מה אם מהיום חתונה יהודית לא תתפוס וכל שבטי הילדים החרדים פתאום לא לגיטימיים/ממזרים אלא אם יתחתנו כמו שאני אגיד? מה אם אני אבוא עם החוק המטופש שמהיום אסור ליותר מ10 אנשים לא בתפקיד ללבוש אותו דבר כדי למנוע התקהלויות מלחיצות של שחור?

ואז זה!

חברות וחברים יקרות ויקרים, אם מישהו מכם, בניכם, בנותיכם וכו' שירת אי פעם בצבא ההגנה לישראל - הנ"ל ביצע גילוי עריות באופן ברור וחד משמעי.

ולהלן הוידוי שלי: אני כנראה מבחינת היהדות מזרע השטן או משהו כזה. פלא שאני בכלל נחשבת יהודיה; פושעת בכל אספקט אפשרי, שירתתי בצבא = גילוי עריות (עומק הזעזוע פשוט לא נתפס!), אוכלת טרף, שרץ ושקץ, לא מוכנה להתחתן עם רב ובטח שלא למול את התינוק אם יהיה לי, אני לא מפלה גברים כמו שאישה יהודיה טובה צריכה, כל ילדיי יהיו ממזרים (ועם הכיוון הזה אני בכלל לא בטוחה שזה מפריע לי) וגם נכדי וניניי. גויה ממש. ועוד מיני חרא ששמעתי לאחרונה שהופנו ישירות אליי.

אגב, אם תהיתם, כל זה לא מפריע לבחורים בכיפה להטריד מינית ברחוב, זה לא עובר על שום צו או מצווה. יהודיה, חילונית, גויה, ערביה, רוסיה... אין שום הבדל או השפעה בחום היהודי-ישראלי המחרמן את גברבריו.

התחזית לצערי ללא שינוי. החום יכה בנו עמוקות, המחאה תפרוץ שוב. יהיו פה דם, יזע ודמעות, עם ממטרי טילים מהאוויר לאורך כל מישור החוף. תפרוץ פה מלחמת שחור בלבן, יהודים ב"גויים" וב"מגלי עריות". צפויות מספר סערות אונס ורצח ואולי אפילו ביחד לאורך חודשי הקיץ החמים והקרובים. שיהיה לנו המשך קיץ נעים. 

ורק שלא ישאלו אותי שוב למה אני מתכוונת לרדת מהארץ..

8:50 בבוקר בערך לפני שבועיים, אני יורדת מהבנין אל תחנת האוטובוס מתחת לדירתנו הקטנה. זוג גברים מתווכחים/מדברים בקול רם מידי, אגרסיבי מדיי. אני נעמדת בתחנה ומחכה לאוטובוס. אחד מהם ניגש אליי, נעמד בגמלוניות הרבה יותר מדיי קרוב יש לו כיפה על הראש ומבט שלא ניתן לפרש פעמיים - "אה, מותק? רוצה שומר ראש?" - לא! ואני זזה שני צעדים ימינה. הוא ממשיך להסתכל עליי מלמעלה למטה. אני זזה עוד שני צעדים, הפעם הוא מתקרב אליי שוב, נצמד ממש. אני מסתכלת מסביב. אני מוקפת אנשים, אף אחד לא זז. הוא שואל שוב משהו, וגם משהו בסגנון "נו, אל תיהי קשה, יהיה נחמד". הפעם אני כבר צועקת "לא! עזוב אותי! תתרחק!" הוא לא זז וכמוהו אף אחד אחר לא זז או מתערב. אני מקיפה את הספסל של התחנה מלווה במבט שלו ושל כולם שם. הוא מתיישב על הספסל "חבל, את מפסידה" אני לא עונה, נלחמת לא לבכות "טוב, אני לא אטריד אותך יותר, הפסד שלך" אני מסננת תודה. הוא קם הולך מאחורי, אני מתקדמת לכיוון הכביש והוא נעמד שם, מחכה עד שאני עולה על האוטובוס.

באותו יום החלטתי שאני רוצה תרסיס להגנה אישית, שיהיה הכי קטלני שיש, לא סומכת על אף אחד שיעזור לי. יום למחרת הברנש קנה לי תרסיס פלפל חזק והזהיר אותי לא לשכוח אותו ולשמור עליו קרוב אליי.

יום חמישי בערב, החלטנו ללכת יחד לחד"כ, התפנקנו ולקחנו את הטרנטה. חלונות פתוחים, נוסעים לנו בכיף, עצרנו במאפיה קטנה בדרך. הברנש שלי יצא לקנות פיתות קטנות מחיטה מלאה. המפתח בסוויטש. אני שונאת שהאוטו נשאר דולק סתם, סריטה. כיביתי את המנוע והשארתי את המפתח בסוויטש. זה לקח בדיוק 2 דק'. מחוץ לחלון עומד חייל עם נשק בוחן את הסביבה. ואז הגיע האיש. הוא נשען על האוטו מהצד שלי "אולי אתם נוסעים לכיוון בני ברק?" אנחנו בכיוון ההפוך אני אומרת "לא!" הוא מכניס את הראש לתוך האוטו, מתקרב אליי. אני עוד שניה מקיאה, כולי רועדת שולחת ידיים לצד השני. האוטו פתוח, המפתחות, החלונות, הספריי בתיק השני. למה כיביתי את המנוע?! "נו אז איפה חבר שלך?" כאן כבר צרחתי "צא לי מהאוטו!!!" קיוויתי שהברנש ישמע אותי, הוא לא שמע. האיש הסתכל הצידה, ראה את החייל והמשיך ללכת. באותה שניה אהובי יצא מהמאפיה ונשמתי חצי נשימה, הוא נכנס לאוטו ונשפתי עליו סע! קודם כל סע. הוא רצה לחזור אחורה כשסיפרתי לו מה קרה, רצה לפוצץ אותו מכות. זה היה אותו אחד מהפעם הקודמת ואיכשהו הוא היה נראה לי כאילו יש לו בעיה ממש בראש. רק רציתי לברוח משם.

אתמול 21:30, חזרה מחד"כ אין עליי כלום, לא מפתחות, לא תיק, לא ספריי. רק פלאפון, שומעת מוזיקה וצועדת מהר. בד"כ אף אחד לא מתעסק כשאת צועדת. מעבר חציה אחד אחרי שנפרדתי מהברנש, איש הולך בכיוון הנגדי, נעצר בסיבוב מבחיל, כזה שמתחיל מהאגן שעוקב אחרי המבט. הוא כמעט הצליח לסגור עליי, כבר הרגשתי אותו, חום גוף לא שלי, יד נשלחת לכיווני. חלחלה! אני זורקת מבט אחורה, מחפשת את אהובי, בשניה שלא ראיתי אותו כמעט ראיתי את הסוף שלי. פתחתי בריצה מטורפת, שנים לא רצתי ככה, עברתי לשולי הכביש, זרקתי את הרגליים קדימה רחוק. לא היה אכפת לי שלא רצתי אף פעם, שיש לי בעיות נשימה, שהרגליים שלי שורפות וצועקות והריאות שלי מזמן צווחות. לא ראיתי כלום, האוזניות נפלו לי לידיים ולא היה אכפת לי מכלום רק שלא יגעו בי. שלא יתקרבו.

עכשיו אני שואלת שאלה אחת פשוטה:

למה?!?