Floating Amber

היא מסתכלת עליי במבט שגורם לי לרצות לאכול לעצמי את הלב, להתחיל מהרסיסים הקטנים שעפים ממנו בכל פעם שהמבט שלה פוגש את העיניים שלי. 

היא מסתכלת עליי במבט שגורם לי לרצות לדחוף לה את הרגל על הגז ולחטוף אותה איתי, לברוח איתה. היא מרימה את הגבות בהפתעה מהשקט ומסובבת את מבטה חזרה אל הכביש, סוחטת מעט יותר את דוושת הגז, והפעם לשם שינוי אני לא נבהל וצועק עליה שתאט; הפעם אני רוצה שתמשיך, שתסע מהר יותר, רחוק יותר. שנעבור גבולות ביחד, שנסע עד שניפול עם הכביש או שהרכב יידום.

השיער שלה רך מתמיד והוא עף אליי, מדגדג לי בפנים ואני לא מסיט אותו, הריח משכר מדי. 

אז אנחנו יושבים במכונית והמוסיקה רועשת בעוצמה הגבוהה ביותר, החלונות פתוחים ואנחנו דוהרים. לא אכפת לי לאן, אני גם לא שואל. בכלל לא מסוגל לחשוב על מילים שהן לא - יופי, אושר, קסם, עונג, שיכר, ערגה.. והרשימה נמשכת לי בראש עוד ועוד. העיניים שלה נראות לי כמעט סגולות, ננעצות ישירות לכיוון השמש. לפעמים אני חושב שהיא בכלל רק פיקציה של הדימיון שלי, לא יכול להיות שקיימת כזו מלאך והיא שלי ולא מודעת לעוצמות שלה בכלל.

היא מזמזמת לי מילים והברות שאני לא מצליח להבין. קו האופק מתקדם במהירות והסוף מתחיל להיראות אך אנחנו לא מאטים. היא מדברת, עכשיו בבהירות יותר ואני עדיין לא משיג מזה מילים. היא נראית יותר מבוהלת, מסתכלת עליי במבט היסטרי ומפוחד ואני לא איתה שם. 

אתמול קיבלתי ממך מסר, שיר קצר. קראת לי אהובך, קראת לי לבוא, קראת לי לנשום אותך, קראת לי לנשק אותך. אמרת שאת מתגעגעת ושאת מצטערת כי חיפשת משהו שכבר היה לך ביד, אמרת שלפעמים אנחנו לא יודעים שום דבר עד שמתרסקים ושהעמק מחכה לנו. אני מעכל וכל העת המבט הסגול שלה צרוב לי בתודעה.

משהו מתרסק אבל המוזיקה נמשכת, הרוח פסקה מלבדר לי את השיער אבל אני לא מוכן לפקוח את עיניי, היא מלטפת את שיערי ולוחשת "מתוק שלי... הגענו" ואני יודע שאם אפקח את העיניים זה אבוד אז אני לוקח עוד דקה של מבט סגול, יודע שהפעם הבטיחו לי הרים וגבעות והטירוף גרם לי לקיים לעצמי. יש אנשים שלא צריכים הרבה בשביל לעוף, אני הייתי צריך רק את סגולת העיניים שלי.

מתחילה לחבב אותה ;)

הכל בסדר, סתם טיפת מוזה וחוסר זמן לפיתוח...

לאט לאט הכל קורה..

הייתי האחרונה להצטרף, אף פעם לא השתמשתי. זה הלחץ החברתי, אני נשבעת! נכון, בד"כ אני בכלל לא מושפעת אבל האהבה שלי לאנשים והרצון להכיר עוד וללמוד מעוד אנשים יחד עם השירות בצבא המתיש והעובדה שפתאום כולם התפזרו לי לקצוות הארץ והעולם הכריעו אותי מגעגועים ובדידות. נכנעתי. התחלתי להשתמש ולאט לאט התמכרתי בתחושה קשה שמכרתי את נשמתי הרכה לשטן.

והשטן היה משכנע וחביב ופתיין מצוין בייחוד בתקופת הרווקות האינסופית שלי. אז הכרתי את אהובי וגם הוא משתמש מכור, מצחיק אבל את רוב הקשר שלנו אנחנו מנהלים בחיים האמיתיים ואפילו הודעת "מזל טוב" לכבוד יום ההולדת ממני לא תמצאו על הקיר שלו. בשביל מה? כדי שכולם יראו שגם אני לא שכחתי אותו? עשיתי לו יום הולדת מדהים וארגנתי את החברים שלו לבילוי ואפילו הספקנו לחגוג אצל שני המשפחות, כל זאת בעיקר בעזרת הטלפון! אז מי צריך את זה?

למה אני צריכה לראות כל יום תמונות של חתולים וכלבים חצי דרוסים או מוכים וסוחטי דמעות? בשביל מה אני צריכה לראות כבשים מובלות לבית מטבחיים בצפיפות נוראה? בשביל מה אני צריכה לראות דביקות של זוגות אחרים או טיולים של אנשים שאני לא מכירה? מה אכפת לי שמוישה הציע נישואין לזיוה? מי הם בכלל?? מה אכפת לי מה עידן קרא היום בבוקר בחדשות? ולמה מעניין אותי שטלי משחקת בפארמוויל?? למה אני צריכה לראות כל שניה מיזוגניה, שובינזם, טיפשות, גזענות ועצבים של אנשים אחרים? 

על מי אני עובדת? אין לי באמת 300 חברים בעולם! רובם בכלל לא מעניינים אותי וכל הפלסטיקה המאולצת הזו שנדחפה לנו לחיים מרוקנת אותי לגמרי. יש לי אולי איזה 10 חברים אמיתיים, כאלה ששומרים על קשר ומתראים איתי מפעם לפעם וגם הם, רובם בערבון מוגבל, מתוכם אולי 2-3 חברות/ים ממש קרובים. והם כולם שומרים איתי על קשר ממש לא על גבי הרשת.

אנשים התחילו להיות כל כך מאולצים ומתוקשרים, בשביל מה? שייראו? למי אכפת בכלל? לכפתור הLIKE? הכל נהיה כל כך לא אמיתי ומת. כבר לא כיף גם לפגוש אנשים, שיגידו כל הזמן ש"כן, כבר ראינו בפייסבוק" וידעו דברים שלא אני סיפרתי וכמובן ששיתפתי ברשת כדי שיראו אבל זה לא אותו דבר כמו ממקור ראשון, כמו לספר באמת ולא במשפט, אז כבר אין סבלנות, ובשביל מה לשמוע שוב משהו שאני כבר מכירה? בשביל מה להכיר באמת ולעומק כמו להיות חברים אמיתיים וממשיים ולא וירטואליים?

אני אוהבת לחבק, ולנשק, ולהריח ולראות את מי שאני מדברת איתה/איתו, אני אוהבת לחייך באמת ולא בעזרת סמיילי מזורגג שלא מראה לך באמת את מה שאני. מי שאוהב אותי באמת - יודע איך להשיג אותי. אנשים הרבה יותר כייפים לי עם כל החושים ולא רק כרעיון הוירטואלי שהם מצמצמים את עצמם אליו ברשת.

אז אחרי גמילה ארוכה מסוכריות על מקל, סיגריות, חיטוט בפצעים והדחף לברוח ממערכות יחסים משמעותיות, אני מתנתקת מההתמכורת הכי מיותרת שהיתה לי בחיים - FACEBOOK