אני מתחילה להצטער על זה שלא התגייסתי. אני לא יכולה להיות כבר בבית, לראות את אותן התוכניות שאין להן סוף, לשטוף את אותם כלים מסריחים ולחשוב את אותן מחשבות הרסניות על הרזיה ומה יקרה אם כשאני ירזה כמו שאני רוצה אז אמא תתחיל לתת לי מכות ולצרוח עלי ולגרש אותי מהבית כמו שהיא גירשה ולהגיד עד כמה היא קוללה שיש לה בת כזאת. נמאס לי שמאיימים עליי על כל גרם שאני יורדת וחושבים שאני ״אנורקסית שוב״ ולחיות בפחד. נמאס. אני מרגישה שחונקים אותי, אני מרגישה שאני חיה בלחץ. ואני כותבת את כל זה בדמעות. אז נכון, לא כיף שמשפילים אותך ומפקדים שמזלזלים בך, אך לפחות את מקבלת חופש, עצמאות, ולאף לא איכפת אם את מרזה או לא. עדיף מאשר להיות בבית. אז נכון, מצאתי עבודה ונחמד לי שם ואני מעבירה את הזמן אבל אני לא יכולה לראות יותר את הבית. לא יכולה. העובדה הזאת, שיש לי אחות גדולה שכל כך מקנאה שאני יותר רזה ממנה וכשהיא רואה שאני מתחילה להרזות היא ישר מאיימת ומנסה לדחוף לי אוכל ורצה לספר לאמא ואמא ישר מתעצבנת ומאיימת ועוקבים אחרי המשקל שלי ואחרי כל פירור שאני מכניסה לוודא שאני לא מרזה הורגת אותי מבפנים. וזה אחת הסיבות העיקריות לבולמוסים ולנפילות ולייאוש, וגם לחתכים. כמה קל במצב הזה ללכת לקחת את הסכין החדה ולחתוך את הורידים ולראות את הדם היפה שזורם והכאב המתוק משמח קצת בלב. ואז בא הדיכאון רק גדול יותר. אני חושבת לעבוד קצת וישר לעשות פסיכומטרי ולעוף לאוניברסיטה ולגור במעונות. לא יכולה לראות יותר את הבית. אולי גם להתחיל לישון אצל חברות בשישי שבת. אני מעדיפה להיות כל היום על הרגליים מוקפת אנשים ומתה מעייפות מאשר להיות תקועה בבית הזה.
כל כך בא לי לרוץ שוב לסכין במטבח ולחתוך את הורידים. תעזרו לי לא לעשות את זה
אני אפילו כבר לא רוצה להיות רזה כדי להיות יפה יותר או להיראות טוב. אני בסך הכל רוצה לא להיגעל מעצמי כל כך. לא לשנוא את עצמי כל כך. אני רוצה להיות מאושרת מאיך שאני נראית. אני רוצה להיות מסוגלת להסתכל במראה אחרי מקלחת ולא לרצות להקיא, להיות פשוט מרוצה. זה כל מה שאני רוצה.
יש מישהי במצב הזה או שהייתה במצב הזה ויכולה לעזור או סתם לדבר? אין מי שיעזור ויבין אותי בזה
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
DreamingLady