זה דיי עצוב שחזרתי מטיול שנתי של יומיים שהם דיברתי איתם פעם אחת כי הם התקשרו אליי והדבר הראשון שאני רוצה לעשות זה פשוט לבכות.
אין שום סימן לכך שהם שמחים שחזרתי, להיפך אם הטיול היה ארוך יותר הם היו שמחים כל כך.
הלוואי שיכול היה להיות טיול שנתי כל יום.
אבל זה בלתי אפשרי.
אני לא מרגישה שאני אוכלת. זאת אומרת שאני אוכלת אבל אני לא מרגישה רעבה, אני לא מרגישה צמאה. אני יכולה לא לאכול יום שלם אבל אני אוכלת רק בגלל שאני יודעת שאני צריכה. אין לי תיאבון, אני מצוננת, ואני עייפה ואני לא יודעת למה.
השפתיים שלי יבשות? אני ממשיכה לשתות אבל הן נהיו אדומות ויבשות עדיין למרות זאת.
זה מוזר.
-
ידיד טוב שלי אמר לי שאני לא צריכה לתת לאחרים להשפיע עליי, על ההחלטות או המחשבות שלי ושצריך להיות לי אופי חזק גם מול ההורים שלי, בויכוח ובכל דבר.
זאת אומרת לא להקשיב להרצאה במשך שעתיים רק כי אני לא רוצה להעליב במיוחד לא לאור העובדה שכשאני רוצה לשתף או לספר משהו שמפריע לי או עצה הם לא מקשיבים לי או שמראים את כל הסימנים שהם סוג של סובלים מזה שהם צריכים להבזבז זמן על להקשיב לי.
הרבה פעמים אמרתי כבר שלא אכפת לי יותר ושלא מזיז לי אם לא אכפת להם גם אבל בסופו של דבר כן אכפת וזה כן כואב ואני עדיין לא יודעת מה עוד לעשות. מה עוד נשאר לעשות? איך בן אדם יכול להיות מושלם? מה הם רוצים באמת? או שפשוט הם מתרצים את חוסר האכפתיות בעייפות ועומס ולחץ אישי מהצד שלהם.
אבל אני הילדה כאן זה לא התפקיד שלי לפתור את כל הבעיות האלה. אני אוכל להיעלם יום אחד אני לא אשאר לנצח ואז זה יהיה ההפסד שלהם.
כי הם לא יצעקו עליי יותר, לא יתייחסו אליי בזלזול ואלי איך שהוא גם יעריכו את הזמן שכן הייתי בסביבה וכן היה לי אכפת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
