פאטה מורגנה

זה מדהים איך ב4 חודשים כל מה שעבדנו עליו במשך שנתיים וחצי נעלם כלא היה...

זה מוזר לחשוב שעד לפני 4 חודשים הייתי מסוגלת להגיד לעצמי ואפילו בקול שאני אוהבת את איך שאני נראית ואת הגוף שלי. ועכשיו, אני מסתובבת עם בגדים כמה שיותר רחבים וגם איתם אני מרגישה ענקית...

אני יודעת שאני לא שמנה, ואני יודעת שהמשקל שלי תקין ועל סף תת משקל אבל ההרגשה הזו שהנחילו לי בילדות שאני תמיד צריכה להיות רזה יותר, ספורטיבית יותר ולאכול כמה שפחות לא עוזבת... היא נעלמה קלות אחרי שהתחלתי לצאת עם נדב שגרם לי להרגיש הכי יפה והכי נחשקת בעולם, בזכותו התחלתי ללכת עם בגד ים בלי מכנסונים וללכת עם בגדים צמודים שמבליטים לי את הקימורים ואת הגוף, הוא הראשון שראה אותי עירומה לחלוטין ואוי, כמה זמן לקח לו לשכנע אותי שזה בסדר שיהיה אור בחדר כשאני לא לבושה כי אין לי במה להתבייש.

ועכשיו כשהוא בצבא ואני בקושי רואה אותו הביטחון מתפוגג והבושה עולה. עכשיו אין מי שאני אצא איתו במהלך השבוע ויגיד לי כמה שהבגד הזה מחמיא לי וסקסי עליי, או שיגיד לי כמה יפה אני וכמה מזל יש לו שיש לו אותי, אין מי שיסתכל עליי במבט מלא זימה ויתאפק שלא להתנפל עליי ליד חברים או משפחה. כל זה קורה רק בסופי שבוע, וגם זה לא תמיד וזה פשוט לא מספיק לי כנראה... זה כל כך דפוק שאני צריכה את החיזוקים השטחיים האלה, שיגידו לי שאני יפה כדי להרגיש טוב עם עצמי אבל אני בעצמי דפוקה, אז יכול להיות שיש פה איזשהו היגיון.

ובמהלך השבוע אני נעה בין ימים שלמים של חוסר אכילה, כי פשוט אין חשק והכרחה לאכול כי אני יודעת כמה זה לא בריא לבין ימים בהם אני טוחנת אוכל בלי לשים לב ורעבה כל הזמן ולא מצליחה להשתלט על הרצון לאכול אוכל משמין. 

וזה דפוק. זה ממש דפוק. ואני שונאת את זה.

ביום ראשון יש לי תור לרופא בקשר לכאבים ברגליים ואני אשאל אותו איזה ספורט אני כן יכולה לעשות, אם לשקול מעל 50 לפחות שזה יהיה בגלל שרירים ולא בגלל שומן מיותר.

דולי ששונאת את עצמה כרגע על הפוסט הזה אבל הייתה צריכה לפרוק את זה איפושהו...