לדבר על הכול, בלי לומר מילה.

בזמן האחרון, המוטיבציה שלי ירודה משהו.

אני מאוכזבת מעצמי מכול כך הרבה דברים , ונורא חסרה לי האמונה בעצמי, האמונה שהייתה לי, ופרסה כנפיים הרחק, בתקופה האחרונה.

אולי זה קשור לעובדה שאני מתגייסת עוד 5 ימים, אי-מא-לה, אבל לא, בחיים היא לא הייתה כל כך למטה.

זה מתחיל בחוסר אמונה בעצמי בדברים הקטנים,

כמו : "איך אני אעבור את החיסון בכלל? אני מפחדת רצח מדקירות"

או "איך אני אצליח לרוץ כ''כ הרבה? אני לא בכושר בשיט ואני עומדת לעשות טירונות 03"

 ו "איך אני אסתדר עם הבנות??? אני נוטה להסתדר לרוב רק עם בנים"

ועד " פאק, מכי''ת? אין סיכוי שאת יכולה להיות אחת כזו"

אני לא אדם שחרד בדרך כלל, והדבר האחרון שאפשר להגיד עלי הוא שאני מפונקת,

אני אדם שחיי בהישרדות מאז הילדות שלי, ובאמת יודעת מה זה קשיים בחיים..

אפילו החברות שלי בשוק מהתחושות והחרדות האלו שלי, הן כול הזמן אומרות לי

"יובל, את אדם חזק, עברת כ''כ הרבה דברים, מה עובר עלייך, זה בכיס הקטן שלך"

אבל אני פשוט מסתכלת עליהן בחוסר אמונה משוועה,

וחושבת לעצמי בלב ש "פאק, את לא מי שהן חושבות שאת..."

לאן נעלמה לי המוטיבציה לעזאזל???!! דווקא כשאני צריכה אותה היא בורחת ממני?

מוטבציוש? למה את עושה לי את זה?

איפה את??? השמיעי קול !!!!

ה',

 תגידו לי שאני רק בסרט רע, ואני אעבור את זה ואסיים את הקורס בכבוד,

ותגידו שזה טיבעי לחלוטין, ותגידו שאני חזקה, ושאני סתם איזה שצי''ת מתוקה,

ותגידו, שהמוטיבציה לא ברחה לי...

 היא רק מסתתרת איפה שהו.

רק תגידו, ואני אהיה מאושרת.