לדבר על הכול, בלי לומר מילה.

אוקיי אז בשעה טובה, התגייסתי לצהל. זה קרה שבוע שעבר.

התגייסתי להיות מכי''ת טירונים, כן כן, תפקיד מאתגר, מספק, חוויתי, אבל אחרי ולפני הכול - תפקיד שוחק.

האמת היא שלפני הגיוס ממש ממש רציתי את התפקיד, כי אחרי הכול לא באמת ידעתי מה זה צבא...

 ידעתי שהתפקיד מצריך בו כושר טוב - מה שבאמת נכון לגביי,

ידעתי שצריך להיות קשוחים - ולמרות שאני אדם שמעורר גיחוח מכול דבר קטן,

 בהחלט יש בי צד רציני וקשוח,

 וידעתי שאחרי הכול, זה תפקיד מספק, ואני יפקד על טירונים. מה כבר יכול להיות כל כך גרוע?

אבל רק עבר שבוע, וכבר כול התהיות התחילו...

איך אני אעמוד בזה? לישון פחות מ4 שעות ביום? כי בינינו, המכים, ישנים פשוט קצת, קצת עד כדי כאב!

 הם ערים עד איזה 12 וקמים לפני כולנו בסביבות 4... כאילו, אה?

הם רציניים ככ, לא סימפטיים, עומדים בזמנים כמו פלס. איפה הם ואיפה אני?

 אני רק בשבוע הראשון וצברתי שעה ביציאה ו4 הערות משמעת, כי באמת סליחה שלא הספקתי לעשות את צרכי

 (עקב תור של 80 בנות לשני תאים מסכנים שתוך כדי שהן בשירותים נשמעים קריאות של "למישהי יש מגבון? למישהי יש טישו? "טישוווווווווו")

 לשטוף את פני לאסוף את שערי, להלביש את מדי הגבר המזעזעים האלה לסגור את הכפתורים שלהם לעשות גלחץ לקשור את השרוכים בקשר הכי מוזר שראיתי מימיי לשים את הגומיות האלה ימח שמם  וכמבון שכול זה קורה כשמסביבי עוד 7 בנות בחדר שמסתובבות וכול אחת בלחץ בקריאות של "איפההה הגומיות שליי" "איפה הכומתהה" "למישהיי יש מסרק? אנלא מוצאת את שליי" תגידו לי ממתי כתוב עלי השבת אבדה? ולבסוף,
לעבור דרך המפקד הסמל בקריאת בוקר טוב, לזכור ששכחתי את המיימיה אבל מאוחר מידי, ולדפוק ספרינט לעבר הח' העקומה, - ולגלות שאיחרתי, יופי היי, אה, ולהספיק את כול זה ב15 דק.

וכמובן שהמפקדים עוד ערים מאיזה 4 וחצי בבוקר,

שדרך אגב המסדר הוא בסביבות הרבע ל5 עד ה5 וחצי,

וזה גם במקרה והם היו נדיבים כלפינו, ושיחררו אותנו לילה קודם לשעת טש רק באיזה 10 וחצי בלילה.

כאילו, מה הולך פה?

וגם הם נורא נורא נורא רציניים, ואני יודעת שזה מה שהתפקיד מצריך, ואין מה לעשות, וככה זה בצבא, אבל כאילו, תשתחררו על עצמכם!!!

אחת מהפלוגה שלי באמצע ח' עם מפקד הסמל, הרימה יד ושאלה את המפקדת בקול הערסי שלה

"תגידיי המפקדתת, אתם מאכילים כאן את החתולות שמטיילות???"

והמפקדת אפילו לא עוררה גיחוח, זה כבר בגדר המפחיד, אני אישית, הייתי נקרעת.

גם היחס, אחרי הכול, אתה לא רגיל שלא נחמדים אלייך, והמפקדים, ממש אבל ממש לא סימפטיים, בלשון המעטה.

אני פונה אל אחת המפקדת שלי בבעיה אישית, ובמקום לענות לי היא אומרת לי "חיילת, עד שאת לא מיישרת את הידיים שלך בקו המותן, ומסדרת את הכומתה, אין לך מה לפנות אלי"

כאילו, לא קצת שכחתם להיות בני אדם, כשאתם מצפים מאיתנו שנהיה כאלה?

ונכון, לא כולם ככה, אבל יש אצלינו אחת שהיא ממש נוראית, למזלי לא האחת שמפקדת את הכיתה שלי.

בקיצור, זה לא שאני לא רוצה את התפקיד, פשוט באמת שלא ציפיתי שזה יהיה ככה, ולא ציפיתי לכול האינטנסיביות הזו,

ואני לא אדם מפונק, גם אף פעם לא הייתי, כול החיים שלי חייתי בהשרדות, וחסכתי לעצמי כסף לכול הדברים שאני צריכה,

ובאמת ולא מתוך קלישאה, שעברתי עליות ומורדות במירוץ חיי.

אבל באמת שגם לי, הצבא נתן כאפה.

אני כועסת ומאוכזבת מעצמי על המחשבות האלה, כי באמת רציתי את התפקיד לפני,

ובמקום להתמודד עוד לפני שהתחלתי אני מתחילה לחשוב על הלברוח.

אני פשוט רוצה להתחיל ולסיים משהו כמו שצריך,

 ולהוכיח לעצמי שאני יכולה, אני יכולה לעשות את זה, למרות הקושי.