לדבר על הכול, בלי לומר מילה.

את הפוסט הזה הבטחתי לעצמי שאני אעשה, חלק ממה שנכתב בו יצא מהיומן שלי לפולין -

 חוויה חד פעמית. ואולי עבר שבוע, אבל חשוב לי לכתוב על הנושא הזה.

מפקד המחלקה שלנו בצבא, עשה לנו פעילות שגרמה לי לתהיות, הוא נתן לכולנו פתק בתחילת ההרצאה,

ואמר לנו לכתוב בו את הדברים הבאים:
-מי האדם הכי חשוב לנו

-מה התחביבים שלנו

-איפה אנחנו רואים את עצמינו בעוד 10 שנים

-ומה החלום הכי גדול שלנו.

הוא התחיל בשיחה על השואה, במה אנחנו כחיילים קשורים לשואה,

 ולמה היום הזה נעשה יותר חשוב בעבורינו.

אני חושבת שבסופו של דבר, אם לא הייתה השואה, לא הייתה לנו מדינה כיום,

כי בסופו של דבר השואה גרמה לכול הספקות להדחות,

 והיא גרמה לנו להבין שאם לא תהיה לנו אדמה, לא בטוח שישאר מאיתנו משהו.

וזה באמת מה שקרה, אחרי השואה, הקמנו את המדינה שלנו, מדינת ישראל.

היום הזה, יום השואה, לי, כחיילת גורם להרגיש הרבה יותר.

ונכון שאני לא בתפקיד קרבי, ואפשר לחשוב מה כבר אני עושה,

אבל זה לא משנה באיזה תפקיד אתה, כי בסופו של דבר בלי הבורג הכי קטן, המערכת לא הייתה זזה.

והיום הזה גורם לי להרגיש, שאני מגנה על המדינה שלי כיום, כדי שהסבל הזה לא יחזור, לא יחזור שנית,

כי הסבל הזה לא היה מגיע להם,

 לא מהסיבה שאנחנו יהודים, ולא מהסיבה שאין לנו מדינה.

בסוף השיחה הוא אמר לנו להוציא את הפתקים, ולמי שרוצה שתקריא ואז כמה בנות הוציאו והקריאו

 "האדם הכי חשוב לי זאת אמא שלי, התחביבים שלי זה לקרוא, לרקוד, לייעץ לאנשים,מסיבות, חברים,

בעזרת השם בעוד 10 שנים עם משפחה ילדים עובדת במשהו עם משכורת מכובדת, וחלום שלי זה להיות פסיכולוגית "

"האדם הכי חשוב לי זאת אמא שלי, התחביבים שלי זה כתיבה, שירה, לנגן בגיטרה, חברים,

בעוד 10 שנים מצליחה במה שאני הכי אוהבת, עם חבר, והחלום, להצליח במוזיקה ובשירה"

ואפילו אני הקראתי -

"האנשים הכי חשובים שלי הם אחים שלי הקטנים, אני אוהבת לכתוב, משחק-תיאטרון, אומנות, לנגן, חברות,

בעוד 10 שנים מצליחה במה שאני הכי אוהבת, בעה כבר עם בעל, והחלום, להצליח במוזיקה ובתיאטרון,

ואולי להוציא איזה ספר.."

ואז הוא שאל את השאלה "יש למישהי מושג למה בקשתי ממכם לכתוב את הדברים האלה?"

ואז קבלתי פיק ברכיים, כי ידעתי את הסיבה.

והסיבה כמובן היא, שגם להם, גם לכול אותם ה  6,000,000 היו חלומות.

גם להם היה את האדם שהם הכי אוהבים, אמא, אבא, אח אחות, חבר.

גם להם היו תחביבים,

אולי הם אהבו לקרוא, אולי לכתוב, אולי הם אהבו לצייר, לדבר, אולי הם אהבו לנגן בפסנתר? אולי לשיר?

גם הם דיימינו את עצמם בעוד 10 שנים, במקום טוב מוצלח, עם בעל וילדים, מצליחים,

 מגשימים את החלומות שלהם.

רק שההבדל בינם לבינינו, הוא, שלהם, יום אחד, הכול נגדע באמצע.

 יום אחד באו הגרמנים, ועצרו הכול. החליטו שהם לא צריכים להיות כאן יותר.

האדם הכי חשוב להם נעלם פתאום, והם נשארו לבד.

התחבבים כבר לא היו,

השאיפות שלהם היו רק להצליח לשרוד את הרגע, לא להשבר, לא להכנע, לא להרים ידיים, לא ללכת כצאן לטווח.

החלומות שלהם נהפכו מהגשמה עצמית, ללקבל במרק קצת קליפות תפוח אדמה, ולא רק מים רותחים, בבקשה.

החיים שלהם נהפכו להשרדות, והחלומות שלהם לא יחזרו שוב לעולם.

ואני חושבת שכאן אני מגיעה לכותרת שלי, שהיא, להעריך את הדברים הקטנים.

כי אחד הדברים שפולין נתנה לי, זה פרופורציות, פרופורציות לעומת מה שהיה להם, ולעומת החיים שלנו כיום.

אנחנו במקום אחר היום, יש לנו חלומות, שאיפות, אנשים אהובים, תחביבים. וזה מתחיל בדברים הכי קטנים,

יש לנו חלב במקרר, לחם על השיש (או במגירה) יש לנו משפחה, יש לנו חברים, יש לנו למי לפנות כשקשה,

ונכון שיש קשיים, אבל את הכול אנחנו עוברים בסופו של דבר, כי אנחנו חזקים, כי הינה אנחנו עומדים על הרגליים למרות הכול.

והכי חשוב -

יש לנו מדינה, שחוגגת 64 היום, ומי כמונו יודעים, כמה שזה לא מובן מאליו.

אנחנו בתור חיילים ואזרחים שלה, צריכים להיות גאים בעצמינו והכי חשוב, לא להפסיק להלחם למענה, כי אם לא נהיה כאן,

אף אחד לא יהיה במקומינו.

ואני חושבת ששלושת הימים האלה מחוברים, יום השואה יום הזכרון, ויום העצמאות. כי השואה נתנה את הדחיפה למדינה,

החיילים הם אלה שנלחמו למענה, יהי זכרם ברוך, והעצמאות, זה השקט שאחרי הסערה. זה הגאווה.

אז, יום עצמאות שמח, ותעריכו, תעריכו כול רגע קטן שלכם כאן,

כי שום דבר הוא לא מובן מאליו, לא במדינה שלנו.