לדבר על הכול, בלי לומר מילה.

אני אחרי צפייה במופע הסיום שלי, מופע סיום י''ב, שהתרחש לפני כמעט שנה,

 וכואב לי, כואב לי כלכך,

 על התקופה הזו שעברה כל כך מהר.

רק בתקופה הזו של החזרות למופע הסיום, השכבה הבינה באמת מי אני.

אני חושבת שרק במופע הסיום השכבה נחשפה לכשרון שיש בי,

 שהיה כבוי כול אותם השנים של התיכון, כי לא באמת יכלתי להוציא אותו, את יצר המשחק והתיאטרון שיש בי.

אבל במופע סיום זה קרה, כשהתחברתי לבמאית, והיא נתנה לי סצנות, ולא סתם סצנות,

סצנות מצחיקות, שמתאימות לי ולאופי שלי.

 ואז, השכבה הייתה בשוק,

שיובל הביישנית, זו שהייתה תמיד בצד, זו שהייתה סוג של עוף מוזר,

זאת שלא חשבנו שהיא חכמה במיוחד,

יובל הזו, דווקא דיי מצחיקה, דווקא דיי מיוחדת,

דווקא דיי מוכשרת.

ובמופע עצמו, וואו...

הרגשתי כל כך מסופקת, הרגשתי ניצחון...

הרגשתי שאני עושה משהו שאני באמת אוהבת, הרגשתי שאני מוציאה את עצמי החוצה.

והכפיים, והקהל שצחק, והבנות שהחמיאו לי כלכך בסוף, והשכבה שפרגנה,

לא ציפי לזה מהם.

הדעה שלהם השתנתה כלפיי ב180 מעלות, רק חבל שזה קרה בסוף י''ב, מאוחר קצת, לא?

ושלא נדבר על המופע סיום עצמו, שהיה מרגש עד דמעות,

 ומצחיק עד כאבי בטן...

הזכרונות האלה תמיד יחסרו, אבל בזכרון לנצח ישארו...

דבר אחד בשינוי של השכבה כלפיי הבנתי, ולקחתי לעצמי לכול החיים.

אף פעם אל תשפטו ותזלזלו באחרים, כי אתם אף פעם לא יכולים לדעת, מי הם, ובאיזה תחום הם מוכשרים.

המסיבת סיום הזו, שבשביל השכבה הייתה מסיבת הסיום של התיכון, מסיבה של סיום תקופה מדהימה וחוויתית,

 הייתה בעבורי הרבה יותר מזה

היא הייתה בעבורי קרן אור, וסימן מלמעלה,

 לא לוותר.

ולהאמין, להאמין בעצמי, יותר מתמיד.

תאמינו בעצמכם חברים, הגלגל מסתובב...