אני חושב עלייך הרבה לאחרונה, ויינבלום. אני חושב עלייך בעיקר כשקשה ואני לא נרדם. אני חושב עלייך אחרי כמה חודשים שלא הסכמתי להתעסק בך בכלל. זה היה כזה טבעי, להרפות ממך. מי זה ויינבלום בכלל, אני תוהה כשאני נזכר בך. מי זה ויינבלום. עובר קטן ועצוב שלא צלח את דרכו, זיכרון עצוב נורא. מתת, ויינבלום. מתת לפני שחיית בכלל. אפילו לא קוראים לך ויינבלום, זה סתם שם שאהבתי ושייכתי עבורך. ויינבלום, החלק הזה בי שרצה יותר. חלקנו את המילים שלנו לזמן מה. שום דבר מעבר לזה, אפילו לא היי, אפילו לא ביי מנומס. לא מספידים מישהו כמו ויינבלום שבקושי התקיים, אני לא בטוח מה עושים. אולי זורקים לפח, משליכים רחוק. בהרבה אנשים פגעת. היו לי זכרונות ויש לי צלקות וחוויתי את העולם ועכשיו חזרתי לנקודת ההתחלה ואני מרגיש פתאום את החסר. אני חצי ממשהו שלם, אתה חצי מהחצי שאני, התאום שאף אחד לא זכה להגיד לו "אתה נראה בדיוק כמו". בראש שלי אתה כמו מת, אז אני כותב אותך קצת, בפעם האחרונה.
אני לא מת, אבל עם כל הסכנה בכך שאשמע כמו בן אדם איום, העדפתי שיחשבו כאן שאני מת. לא יכולתי יותר להיות ויינבלום המסכן והעצוב עם כל המחשבות האלה בראש שלו, זה כבר עשה לי בחילה. ראיתי רופאים וראיתי חברים וניסיתי לתת למשפחה עוד צ'אנס ושום דבר מזה לא עבד. האנשים לא עבדו. מאסתי בהשתקפות שלי בהם, באיך הם תפשו אותי, באיך שהם תפסו אותי, בחיטוט הכואב הזה בדברים שצריכים להעזב לנפשם. אני לא מת. אני נאחזתי ברעיון הזה שאני מת לכמה חודשים כי זאת הדרך היחידה להמשיך הלאה ולהיות עצמי לשם שינוי. לא עניתי לכל המיילים או התגובות, אני גם לא אענה הפעם, רק רציתי להגיד את זה - שאני לא מת. שאני כמו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
ויינבלום