"אבא?" שואלת הנערה הבלודינית בקול דק, כשהיא נכנסת לבקתה. "אבא?" היא חוזרת על שאלתה, בקול רם יותר. היא מחפשת אחרי אביה הזקן ברחבי הבקתה הצנועה, אך לא נמצא לו זכר. מארלי מניחה שהוא יצא לדוג או לצוד, ומחליטה להירגע. היא צועדת לעבר מחסן האוכל. באמת אין שם אוכל, סיבה טובה לצאת להביא. עיניה הכחולות תרות ברחבי החדר בחיפוש אחר החתלתולה שלה, אביגייל. היא מחליטה לחזור לרחבי הבקתה, אולי אביגייל מסתתרת שם. היא מתיישבת על ארגז, שכנראה מוכר לכם כספה. יללה ספק מפחידה וספק חמודה נשמעת ברחבי החדר, החתלתולה הקטנה צועדת פנימה על כפותיה הקטנטנות. מארלי מרימה את החתולה לזרועותיה ומלטפת את ראשה, החתולה מחליפה את היללות בגרגורי הנאה. "ילדה טובה, אביגייל." אומרת מארלי בקול דק, תוך ליטופים רציפים ומחזוריים על גבה וראשה של החתולה. החתולה קופצת מבין זרועותיה ומסיירת ברחבי הבקתה, אף על פי שמכירה אותה מצוין. מארלי חשה לא בנוח, היא רגילה שאביה נמצא בסביבה. היא מחליטה לצאת לחפש אחריו, אולי בדרך גם תפגוש בחברה, טומי הצ'יפמאנק החמוד, ורובר הדוב השמנמן. היא הולכת לחדרה הצדדי והצנוע, ומחפשת את תרמילה. כשהיא מוצאת אותו, היא תוחבת לתוכו את המימיה שלה, שירשה מסבה וסבתה, את היומן שלה, שהוא בעצם קומץ דפים שתפרה יחדיו, ועט דיו. אין לה אוכל לקחת. היא ממהרת לומר שלום לאביגייל, ולצאת מהבקתה. היא פוסעת אל תוך היער. היא כבר לא פוחדת ממנו כמו פעם, היא כבר בת שש עשרה, הגיע הזמן לשכוח מהפחדים, להתגבר עליהם. היא יודעת שהיא יותר חזקה מכל פחד שקיים. רחש נשמע. היא מניחה שזהו טומי הצ'יפמאנק שעוקב אחריה, כרגיל, והסתובבה לכיוון ממנו נשמע הרחש בחיוך. "טומי?" שואלת מארלי בקול ספק שמח ספק חסר ביטחון. דמות מתרוממת מבין השיחים, דמות אדם.

"השם שלי הוא לא טומי" אומר נער גבוה. רעמה שחורה מכסה את ראשו, ועיניים ירוקות מנצנצות מתחתיה. "קוראים לי לואיס." הוא אומר ומושיט למארלי יד ללחיצה. היא מתקרבת אליו בצעדים קטנים וחסרי ביטחון. הפעם האחרונה שפגשה בבני אדם ביער האסור, היא כששדדו אותה. "קדימה, אין לך נימוסים?" שואל לואיס. הוא נדמה למארלי כבחור חצוף מעט. היא מתקרבת אליו סופית ולוחצת את ידו.

"אני מארלי." היא מהנהנת לעברו. הוא מהנהן חזרה ויוצא מבין השיחים, רגליו מתמלאות בשריטות בשלב מכנסי השלושת רבעי שלובש.

"אז... מארלי" לוקחות לו כמה שניות להזכר בשמה, "מה את עושה ביער הזה?" הוא שואל, בעודם צועדים עמוק יותר אל תוך היער האסור.

"מחפשת את אבא שלי" אומרת הנערה הבלונדינית בקול שקט, עיניה התכולות מחפשות את אביה באזור, "הוא נעלם."

"אני מבין" אומר לואיס, "אני יכול לעזור לך." הוא מחייך באצילות. מארלי מתאפקת שלא לגחך מהמראה המטופש.

"אני לא חושבת שאני זקוקה לעזרתך, לואיס." היא אומרת וממשיכה ללכת, הוא מדביק את קצבה במהירות מבלי לומר מילה. צעדים נשמעים מאחוריהם.

"את שומעת את זה?" שואל הנער את מארלי, היא מהנהנת לעברו בפחד. לואיס נחרד לגלות דמות בגלימה שחורה מאחוריו. "מ... מי אתה? או את?"

"אני צריך לדבר עם מארלי" רועם קולו של לובש הגלימה, "ביחידות." הוא אומר, מארלי והדמות המסתורית הולכים לצד בכדי לדבר בשקט.

"מ... מי אתה? ומה אתה רוצה?" שואלת מארלי בקול מפוחד.

"אני שומר הזמן." עונה בקול עמוק ומפחיד. הוא מפשיל שרשרת ועליה שעון קדום מצווארו, ועונד אותה למארלי. "הזמן בידייך, מארלי. שמרי עליו היטב." הוא אומר בקול עמוק, שלפתע נשמע באוזני מארלי רך ומלטף - אף על פי שהוא מטיל עליה משימה.

"הזמן? מה עליי לעשות איתו?" שואלת הנערה היפהפיה בקול רועד מפחד, וממחוייבות.

"יתגלה לך בקרוב, ילדתי" אומר שומר הזמן ומתחיל להתרחק ממארלי, "בקרוב."

אז חשוב לי לציין, החלקים בסיפור לא יהיו ארוכים בכלל, באורך כזה בערך. מקווה שזה לא מפריע לכם - אבל מכיוון שהם באורך קצר כזה, יהיו הרבה חלקים לסיפור, והוא יהיה הרבה יותר מעניין. אז אשמח לשמוע את דעתכם... אני יודע שאולי השפה מעט גבוהה, ואני מבקש לבקר בעדינות, בלי קללות או משהו בסגנון, זה לא נעים לי ואני מניח שגם לא לכם. אז מוזמנים להירשם לקבועים ואני אודיע לכם על חלקים שעולים, או למנויים ואני לא אצטרך להטריד אתכם, אתם תקבלו הודעה במייל. אז אוהב המון!

אמיר הכותב