כעס תמיד היה הצד החלש שלי. מאז אותה השנה שהכל התחיל אגרתי בתוכי כמויות של כעס, שאם הייתי מקיאה אותו היה ממלא בריכה שלמה. המון שנים לא הבנתי ציניות, וגם הרבה גוונים של צחוק, כי הייתי מתצבנת, ומאפס הייתי מגיעה למאה בקלות מאוד והייתי מפרקת, שוברת וגומרת אנשים. מאז שהתחלתי לעבוד במשרד השליטה נעשתה קשה יותר, אך הכרחית באותה המידה. אי אפשר להתפרץ על אנשים כי זה יגיע לדרגים גבוהים יותר, ואי אפשר לשבור כיסא על אחד העובדים כי כנראה יקראו לאבטחה.

הטריגר שמופעל תמיד אומר להתעצבן לפני כל פעולה בסיסית אחרת. תמיד המנגנון הוא לזרוק/לשבור. מאז אורן אני משתדלת לנשום הרבה. הוא מזכיר לי, תנשמי, קודם תנשמי, תספרי את הנשימות ואז תראי אם את עוד רוצה להתעצבן. רוב הפעמים בוודאי שארצה להתעצבן, אבל יש משהו בנשימות עמוקות שאף אחד ואף דבר לא יכול להסב בי. 

אבל - אל תעשי לי ריגשי. זה לא עובד עליי. החרטוט שלך היום קודם כל היה גרוע מאוד וגרם לי לגדף כמה פעמים ולצעוק על מי שהיא חברה מאוד טובה שלי כשירדנו אליך לקומה. אל תעשי לי ריגשי, אל תזייני שאת כועסת עלי כי איקס וכי לא קיבלת את מה שרצית. נכון, את דפוקה כי באת ממשפחה דפוקה וכנראה זה דפק אותך ריל גוד, אבל זה לא עובד עליי. בתור דפוקה אני יודעת, ריגשי זה רק עוד צורה של תשומת לב. בקיצור, העברתי את השיחה איתך לארכיון כי חטפתי עצבים מלראות את האימוג'י האדום ששלחת לי, בתקווה שישפיע עליי. אני שמחה שעליך אני לא שמה זין כמו שדאגתי שאשים. גוד פור מי, אני מתפתחת לכיוונים שהם בסדר, לא טובים עדיין, אבל בסדר.