אני לא מצליחה לדמיין את העתיד שלי אחרת.

תמיד באיזו דירה אפורה וקרה עם אורות מעמעמים, לזרועות התווספו עוד שורות של חתכים. חתכים על חתכים כי באיזה שהוא שלב לא היה עוד מקום. צלקות על צלקות. אולי איזה חתול מסכן ליידי. שום דבר במקרר, בקבוק מים וגבינה לבנה, אולי. אני תמיד שוכבת על הרצפה, לא כי אין מיטה או ספה, נראה כי שם הוא מקומי. שלולית של דם וסכינים ליידי, סכינים שעוד לא סיימו את עבודתם.

אני לא מצליחה לראות אותי אחרת. לא משנה העובדה שעוד מעט אנחנו ארבע שנים יחד, לא משנה העובדה שקיבלתי הצטיינות, לא משנה העובדה שאני כבר לא המתאבדת מהתיכון. תמיד אני מסיימת בדירה הזאת. אני מסתכלת כל יום על הזרועות שלי ורואה את אותן צלקות שאני סוחבת שנים. כשחתכתי אז בכיתה י' ויא' ויב' האמנתי שתוך חמש, שש שנים לא ישארו צלקות. טעיתי, ובנוסף לכך שהצלקות נשארו, לאחר כמה שנים התווספו כמה חדשות. על הזין שלי ארוך בקיץ, על הזין שלי ארוך בחורף. לא אכפת לי שיראו או ידעו, בכל אופן, זאת הייתה השמועה בתיכון. משנה לי שאני יודעת, שאני בטוחה שכך אסיים את חיי. עם גבריאל בלחסן והאוו א נייס לייף באזניים, על רצפה קרה ותקרה שחורה מעליי. בלי דמעות אבל, כי אין סיבה. אני יכולה להיות באוטובוס של אחרי העבודה ולהרגיש כאילו אני תוהה שעות ותמיד להגיע אל אותה המסקנה, שלא משנה כמה אעבוד, שלא משנה כמה אשתלד ואנסה, תמיד אסיים שם, וכנראה שהשכן הזקן ימצא אותי כי הסרחתי לו את כל הדירה. 

אני שמחה, באמת טוב לי. 

אבל זה לא משנה שום דבר.