גיביתי את הבלוג. גיליתי שאין לי טיוטות שאני רוצה לשמור, למזלי, כי אני לא ממש מבין איך לגבות אותן. אני לא יודע מה אני רוצה לומר בידיוק, לאנשים שעדיין אולי קוראים את הבלוג הזה, קראו את הבלוג הזה, יודעים מי אני או ידעו מי אני ומה אני עושה כאן ומה עשיתי כאן. על כמה דברים דיברתי וכמה דברים שיתפתי וכמה אנשים טובים הכרתי כאן בדרך, אם זה היה במציאות או רק בתגובות, אנשים ששינו לי את החיים, את נקודת המבט שלי. אנשים שהכירו לי דברים חדשים ועולמות שונים ממה שהכרתי.
אני מהדור שנולד בסוף שנות התשעים ואת רוב נעוריו בילה בישראבלוג. אם זה בין אלפי בלוגים שהיו לי עוד מכיתה ה' ועוד כמה אלפים עד כיתה י"ב. מהדור שישראבלוג יצר וגידל ובנה. אני יודע שהיום אני כבר לא כותב כאן יותר, אולי בגלל שכבר לפני הרבה זמן הרגשתי שישראבלוג גוסס, אולי בגלל שאיבדתי את היכולת הזאת לכתוב פוסט בבלוג שלי. אבל אני לא חושב שיש משהו משמעותי שעברתי שהבלוג שלי לא ידע עליו.
כשיצאתי מהארון, הבלוג שלי ידע על זה. זה משהו שכתבתי עליו הרבה.
כשהתאהבתי בפעם הראשונה, באמת, הבלוג שלי ידע על זה. כתבתי ופיענחתי וניסיתי להבין איך אהבה עובדת, איך זה כשאני מרגיש אותה.
כשחוויתי אובדן בפעם הראשונה, הבלוג שלי ידע על זה. כשחוויתי אהבה נכזבת, עמוקה, הבלוג שלי ידע על זה. ובסוף גם הוא ידע על זה.
יצרתי חברות אמת בבלוג הזה.
קשה לחשוב שבסוף החודש ישראבלוג כבר לא יהיה. שזה יהיה אתר שביליתי בו לפחות כעשר שנים, און ואוף, בין אם הייתי ילדה בת אחת עשרה, או גבר בן 19. שיתפתי את החיים שלי וקראתי על החיים של אנשים אחרים. גיליתי שיש אנשים שיתמכו בי בלי להכיר אותי בכלל, רק עם פוסט אחד שכתבתי לעצמי, על עצמי. התמיכה והאהבה והנדיבות של אנשים שרק חיפשו ועוד מחפשים מקום ואנשים כמוהם.
כתבתי אינספור שירים וסיפרתי אינספור סיפורים, עליו, עליי, על מיכאל, על בני, על דנה, על בן, על יהודית, על דמויות ועליה, עליי, מפעם.
דנה אמרה "איך אפשר להספיד נעורים" לפני שהתקשרה אליי אתמול בפאניקה אחרי התקלה של אתמול, אמרה שאפילו התקשרה למוקדנית של ערוץ עשר. היה בה פחד שאיבדה את כל שנות נעוריה בטיוטות. את כל הרגעים בחיים שבו הרגשת את הצורך לכתוב אבל לא בהכרח לשתף. את כל מה שעברנו ביחד, השמחה והצחוק וגם כאב ובכי. אז איך אפשר להספיד נעורים?
הבלוג הזה קיים מ2012. כבר כמעט אפשר לראות את 2018, אבל ישראבלוג לא יחזיק מעמד עד אז. מה שאומר, שהיה לי את הבלוג בחמש השנים הכי משמעותיות בחיים. הבלוג התחיל כשהייתי בן 14 וכעוד חודש אהיה בן 20.
בכל מקרה, תודה. אם אתם עדיין פה וגם אם אתם לא, תודה.
ותודה לישראבלוג, שנתן לי את המקום פשוט להיות. אם זה היה אני או לא אני, בימים טובים ובימים קשים ובימים שבאמת רציתי למות, תודה.
על המקום לחלוק בשביל שיראו ושלא יראו בכלל, רק בשבילי.
אני הייתי מארק רנטון. או פשוט רני.
כינוי:
mark renton
בבלוג זה
בכל הבלוגים
