היום נכנסתי לבלוג של חברה שלי, תמול-שלשום רבתי איתה, ומשום מה אני אדם שלא יכול להישאר עם מישהו ביחסים רעים. אז הייתי חייבת לראות מה קורה איתה וכשאחרי המון זמן לא נכנסתי לבלוג שלה קיבלתי שוק.
"זה מעציב אותי לחשוב, לדעת, לראות, להרגיש...
איך שהאנשים שהכי אכפת להם בעולם, מקבלים בחזרה כלום.
האלה שמוכנים לתת לצד השני הכל, שנמצאים שם בכל רגע נתון כדי לעזור, בכל צרה שהיא.
הם אלו שלא מקבלים דבר חזרה, רק אגואיזם מהצד האחר. קבלת פנים רעה למדיי.
זה לא שלא אכפת כלל, אבל האכפתיות הזו שלהם, היא לא משתווה לאכפתיות של הצד השני.
הן אפילו לא קרובות אחת לשנייה במקצת. שתי שפות שונות, קרובי משפחה רחוקים-רחוקים.
זה מעציב אותי."
יומיים לפני שהיא כתבה את זה סתם דיברנו.
קצת אחרי שהתחלנו לדבר היא שואלת אותי "את רוצה לבוא איתי מחר לקניון? אני רוצה לפגוש מישהו שפגשתי בישראבלוג, ידיד שלי".
זה היה אחרי חודש שבקושי דיברנו, אני עברתי תקופה קשה, בעצם כל השנתיים האלה היו קשות ואיבדתי את עצמי.
אני עדיין מנסה למצוא את עצמי ולתקן את מה שאפשר לתקן ומה שאי אפשר לתקן.
לא יכולתי להחזיק את עצמי, התפרצתי עליה, בצ'אט אי אפשר לצעוק אבל במוח ובלב שלי צעקתי עליה בכל החוזק.
איך את יכולה לבקש ממני את זה כשאת אפילו לא מנסה לתקשר איתי ביום-יום? להבין אותי?!
בסוף השיחה הסתיימה בזה שלא היה לה מה לומר. לבסוף אמרה שאני צודקת כי זה היה חסר טאקט מצידה.
אז הבנתי... לא קלטת את הפואנטה.
נמאס לי מזה שאף אחד לא מכיר אותי, היחידים שמכירים אותי אם המשפחה שלי ואיתם אני לא רוצה להסתבך.
אני רק רציתי שמישהו יאמר לי את האמת ולמרות האמת גם ישאר לצידי, כי אני לא חושבת שאני בן אדם כזה גרוע...
כשהתחלתי לכתוב את הפוסט התחלתי לחשוב, אולי אני הייתי חסרת האכפתיות פה.
אחרי הכל, היא כן חשובה לי, אני לא יכולה לתת לה ללכת לפגוש לבד מישהו שהיא לא מכירה כל כך, חוץ מבצ'אטים כמובן...
אני שונאת להיות מזל מאזניים.
"אולי זה נאיבי מצידי להיות עצובה מדבר כה ברור מאליו, אך זה פשוט לא נראה לי הוגן.
אז כן מסתבר שהחיים "לא הוגנים" גם לי הם הוכיחו את העובדה הזו לא מעט פעמים.
אבל למה זה צריך להיות ככה? למה אנשים חסרי אחריות, חסרי דאגה עבור האחר?
האין זה דבר שניתן לשנות, האין זה דבר שאפשר להחליף במעט אכפתיות?
קצת, לא הרבה. הבקשה שלי לא תהיה כה מוגזמת.
רק קצת יותר מעכשיו, קחו דקת מחשבה עם עצמכם.
למה להתנהג ככה, האם יש תועלת כלשהי בלהיות אגואיסט?
אז כן, רוב בני האדם כאלו זה בסופו של דבר, זה חלק מאיתנו.
אבל מה אנחנו בכלל, אדם כאדם, לבד? אנחנו עפר. אנחנו גוש של בדידות.
בואו נהייה מציאותיים לרגע, אף אחד מאיתנו לא היה שורד הרבה זמן לבד.
זה מחרפן את החושים, משגע את הנפש, השקט הנפשי שלנו נאבד. זה פשוט הורג אותנו מבפנים.
אז למה להתייחס לאלו שלצידנו בצורה פוגענית, למה לא להחליף את אותה התנהגות כלפי האחר?
אינני מבקשת הרבה. רק קצת, קצת אכפתיות."
אז היא מבקשת אכפתיות.
הייתי אכפתית עד עכשיו בכל פעם שהיית מוכנה להיפתח אליי ענת.
אני רק מבקשת שגם את תיגשי אליי קצת. אולי זה מטופש אבל אפילו בין ההפסקות אם תבואי אל הכיתה שלי ותגררי איתך את רון ותמר ו-לא- תשחקי עם הפלאפון שלך כשאת "מדברת" איתי, אני ארגיש הרבה יותר טוב, אין לך מושג כמה זה יכול לשפר הרגשה של בנאדם, דברים קטנים כאלו.
במיוחד אצלי. כי אלוהים, ההוא שאני לא מאמינה בו, אמרו שהוא נמצא בדברים הקטנים.
אם זה ככה אני רוצה להאמין באלוהים.
אני לא מבינה אנשים שיכולים לרשום על רגשות והרגשות בפירוט רב כל כך.
משום מה אנשים כאלו נראים לי צבועים, כי לא משנה כמה אני אנסה וכמה אני אתאמן על הכתיבה שלי, אין רגש אחד שאני אצליח לבטא.
רגשות חזקים מדיי בשביל להיות כבולים במילים.
-
דבר אחד שאני מחזיקה בבטן מיום שלישי.
תמר כן באה אליי בחמישי כדי שנדבר אבל בסוף לא דיברנו והיא צפתה בSt. Trinians 2 שכבר צפיתי בו והיה לי על המחשב.
לא יודעת, אולי לא באמת רציתי לספר לה על זה, אולי אני לא רוצה לספר לאף אחד.
ביום שלישי אבא שלי לקח אותי ליום כיף כביכול.
הלכנו קודם כל לבדיקות של שחר (אחי הקטן) בסורוקה.
לאח שלי היה סרטן\יש סרטן, לוקמיה... הוא עדיין לא נקי לחלוטין כמובן עד שהספירה שלו (של תאי הדם הלבנים) תהיה מאוזנת.
הכל הלך בסדר עד שחנינו בחניון של בית החולים ואז ישר שהאוטו עצר הוא פתח את הדלת והקיא... אבל זה כרגיל.
שמרו אותנו שם שעה יותר ממה שתכננו, והמצב של שחר לא טוב.
הוא ילד ממש ממש רזה, הוא בתת תזונה. אם הוא לא יאכל יותר המצב שלו לא ישתפר.
בתחילת השנה הוא היה בסדר גמור, הספירה שלו הייתה טובה והוא הרגיש טוב.
בשלישי כשהתוצאות הגיעו בלעתי רוק שוב ושוב עד שנסענו לקניון ושכחתי את זה.
4500... ספירה תקינה היא 3000. חריגה של חצי מהרגיל...
בקניון קנינו ספרים קודם כל ואז הסתובבנו, אבא אמר שהוא מסכים סוףסוף לקנות לי טלפון חדש אז חרשנו על חנויות הפלאפונים בקניון.
כשלבסוף התיישבנו לאכול ראיתי ששחר יושב כמו גוויה שם ובקושי נוגע בשניצל שלו, וזה המאכל האהוב עליו! מיד התחלתי לכעוס עליו וציוויתי עליו לאכול.
אחר כך כשהוא הקיא על כל הרצפה הרגשתי כל כך אשמה על כך שדחקתי בו. רציתי להיעלם משם בזו השניה.
[איך לזהות משפחה עם ילד חולה: כשהילד מקיא בני המשפחה יושבים בלי לומר מילה ופשוט מחכים שזה יגמר וקוראים למנקה]
בסוף חזרנו הביתה והשארנו את שחר שם.
משם המשכנו לסרט, אני ואבא, הלכנו לראות שרלוק הולמס.
בדרך הביתה עם שחר כששחר נרדם אבא ואני דיברנו.
לא קנינו פלאפון באותו יום כי רבנו עם אמא שלא הסכימה להוציא יותר מ300 שקל על פלאפון. איזה מין פלאפון אני אקנה ב300?
אני לא מפונקת או משהו אבל באמת! 700 זה המינימום, לא כאילו אין לנו כסף ולא כאילו אני מוציאה יותר ממאה שקל בחודש.
התלוננו על אמא במהלך הנסיעה ובצדק, הייתי עצבנית עליה ואבא רק הסית אותה יותר נגדי.
ידעתי שהוא כבר לא רוצה להיות איתה יותר אבל זו פעם ראשונה שממש דיברנו על זה בפתוח, הגעילה אותי התגובה שלו.
"כן, אנחנו תקועים איתה, את מלידה ואני מבחירה. אבל את לא תרשי לי לעזוב אותה." הוא אמר.
אני אדם הגיוני, אז עניתי כפי שחשבתי בצורה שחשבתי שהיא הכי מתחשבת.
"אתה יכול לעזוב אותה. אבל רק אחרי שכל הילדים כבר עוזבים את הבית"
הוא התחיל לצחוק. רציתי להתחיל לבכות אבל לא יכולתי, לא לפניו ככה, אני שונאת אותו, שנאתי אותו באותו רגע.
"באמת?! את תתני לי?" הוא צחק והתפלא ואז התחיל לומר כמה שהוא אוהב אותי ושאני ילדה מדהימה שלו.
לא ידעתי מה לומר עוד מהתגובה שלו, היא זיעזעה אותי. מה שעשיתי בסוף היה להכריח אותו להישאר איתה עד שכל הילדים עוזבים את הבית.
הוא הבטיח.
איך אני אמורה להגיב כשאני רואה שכל המשפחה מתפרקת? אני כבר לא יודעת.
אחותי הגדולה לא רוצה להתמודד עם זה, היא עוזבת את הבית ישר כשהיא מסיימת את יב'...
אני אשאר עם ההורים, אחותי הקטנה שאני לא יודעת מה עובר עליה אבל זה בטוח לא משהו טוב.
אח קטן שרוב הסיכויים שהסרטן שלו יכה שנית ואז יהיו לו במקום 80 אחוזים רק 20 אחוזים לחיות.
ועוד אח קטן שמתדרדר חברתית, מתעללים בו נפשית ופיזית בביצפר וגם נפשית במשפחה ואני חוששת שיום אחד הוא יחרפן אותי למצב שאני אתעלל בו פיזית.
אני לא רואה איך אני מתקנת את זה, אני לא רואה שאף אחד אחר פועל למען לתקן את זה.
ההורים שלי בשלהם, האחים שלי קטנים, אחותי בורחת ורק אני רואה שאם לא נתקן את זה עכשיו נתפרק?
אבל אני לא מסוגלת לזוז. אני לא מסוגלת לעשות כלום כשאין מישהו שתומך בי. אבא תמך בי... אבל עכשיו אני לא מצליחה לסמוך על אבא אחרי יום שלישי וכל מה שקרה בשנה האחרונה.
הערב עם אבא כמובן נהרס, הסרט היה טוב, אבל בסוף כשהגענו הביתה התנתקתי והלכתי לישון.
עכשיו אני צריכה לשלוח את הבלוג הזה למי שצריך לראות את הדברים.
אני לא רוצה לשלוח אותו לענת... זה יהיה רק נקמה בשבילי בסופו של דבר, אני לא רוצה לפעול בתוך ידיעה שאני אגרום למישהו להרגיש רע.
המעשה ההגיוני הוא לשלוח את זה לתמר אבל זה לא נראה לי פייר... תמר אולם תמיד מקשיבה לי ואני חולה על הילדה הזו אבל כנראה שבסופו של דבר אני שומרת את הדברים לעצמי.
כינוי:
Wholockian Wolf
בבלוג זה
בכל הבלוגים
