They told me I could be anything, so I remained a child.

אני רוצה להרגיש נורמאלית, בשביל זה אני צריכה לדעת איך זה מרגיש להיות נורמאלי.
יש באמת מישהו או משהו נורמאלי בעולם?
אני לא סיפור אגדה או הצלחה בהפתעה כמו שכל אחד מקווה להיות.
הלוואי והייתי, זה אולי היה יכול להיות נורמאלי, כי סיפורי אגדה נהיו המציאות שלנו.
אני חייה בחלום שאני תקועה בו ואני צריכה לעשות משהו כדי לצאת מפה. זה כמו כלא. זה חונק אותי.
אם רק האופטימיות הייתה יכולה לחיות אצלי יותר מדקה אולי הייתי מצליחה לזוז.
אני צריכה רשימה.
אין משהו שמונע ממני כבר.
גם אם תהיה לי רשימה.
מי אני?
מה אני רוצה?
אלו השאלות שבאמת מונעות ממני לעשות משהו.
או שאלו השאלות או שאני באמת יותר עצלנית ממה שאי פעם העזתי לדמיין?
אם אני אמשיך ככה אני אתן לחיים שלי להירקב.
אני שונאת הכל. את הדרך בה אני כותבת. את הדרך בה אני חושבת. את הדרך בה אני חיה. את הדרך בה אני מרגישה.
כי אני לא מרגישה את מה שאני מרגישה. אני לא יודעת מה אני מרגישה. לתת שם למשהו, אף פעם לא באמת הצלחתי.
מה זה שם בכלל?
מעניין אם היא הרגישה אותו דבר. מעניין איך היא הרגישה לפני שהיא מתה.
למה לא הכרתי אותה, אם רק היו נותנים לה עוד כמה שנים לפני שהסרטן לקח אותה.
לפי מה שאמרו לי היא הייתה כל כך שונה, אבל האם באמת היינו כל כך שונות?
היה לנו אותו שם אחרי הכל.

הייתי רוצה לחזור לתקופה ההיא, עם כל מה שהשתנה אני רוצה לדעת אם הייתי מובילה אותם חיים.
לפעמים נראה שהצד השני יותר טוב, הצד שהיא גידלה, אבל האם זה באמת ככה?
והצד שלנו, האם הוא באמת נורמאלי כמו שאני חושבת? האם הצלחנו לברוח מקלישאות וסרטים? אני יודעת שלא...
כי אני רואה את אחותי ואני שונאת את זה, אני רואה אותי ואני רואה גם את זה ואני שונאת את זה.
איך אפשר לברוח מזה?

אתם ידעתם שילדים קטנים שונאים אותי? ליתר דיוק מפחדים ממני... לא רק ילדים קטנים, יש גם אחרים שאני מרתיעה אותם.
למה אני מרתיעה אנשים מסויימים? ...
ידעתם שאם אני מנסה ילדים מתים עליי?
מה זה אומר על מישהו?
שהאני הנקי מפחיד? שרק אם אני אתאמץ אני אצליח?

אז למה תמיד הכל הלך בכל כך קלות??
למה אמרו לי שאני האהובה. אני שונאת אותם.
אם הייתי צריכה להתאמץ כמו אחותי אולי זה לא היה מגיע לזה.

סבתא צודקת.
אני סתם עצלנית, כל פעם שאני מתרצת אני סתם מנסה להאשים מישהו אחר.
אני שונאת אותי...

אני שונאת את העולם.