They told me I could be anything, so I remained a child.

 דבר ראשון:

אני לא מאמינה במילים.

אני לא מאמינה באנשים שמשתמשים במילים. כמובן שהיום הכל זה מילים.

אבל, כשאני באה לכתוב ואני לא מצליחה להתבטא, זה לא בגלל שאני לא מכירה מילים מתאימות או מפוארות או אפילו סתם מילים לתאר כל מיני דברים, אני לא מצליחה להתבטא כי מילים לא יכולות לבטא רגשות.

אני כולי רגש, אין לי לא בשר ולא עצם, לא שפתיים ולא שיניים ולא לשון לדבר בעזרתם. 
אני רגש ולרגש אין פה. רגש שולח גלים, בתדרים. ומידי פעם התדרים כל כך עוצמתיים.

את העוצמה של הרגשות אני לא מצליחה להכיל במילים. מי שכן מצליח, בעיניי הוא לא אדם, בעיניי הוא איום על האנושות כולה.

אבל האנושות רוצה לדבר, רוצה להתבטא, היא לא יכולה לסגור את הרגשות אצל כל אדם בנפרד, זה יהיה חזק מדיי.

אני לא מאמינה במילים כי מילים הם לא מעשים אבל הן כן חומת הגנה, חומת הגנה למעשים.

המילים פולטות חלקי תדרים, רק חלק מהעוצמה משחררות, ככה שרגשות נגדך לא יוכלו לפנות.

אני לא מאמינה במילים, כי אצלי חומת ההגנה פגומה, ובחומת הגנה פגומה אי אפשר לבטוח.

בחומת הגמה פגומה אי אפשר להשתמש.

שנית:

אני לא מאמינה באלוהים או שאני כן מאמינה, או שיש לי תאוריה משל עצמי,

אני לא יודעת מה לומר.

לפני פחות משנה החברה הכי יקרה של אחותי נפטרה, בשנתה.

לפני כמה זמן לידיד שלי נפטרה ידידה, היא הייתה לפי דבריו הבנאדם הכי טוב שהוא מכיר.

אז תן לי להבין אלוהים, למה אתה לוקח את הטובים בגיל כל כך צעיר?

שעוד לא טעמו מהי שמחה, שעוד לא התנסו בכל חוויה.

כמובן, אני יודעת את התשובה.

את המלאכים אתה אוסף מהר, לפני שאותם העולם מקלקל.

כי אתה אדוני היושב בשמיים, רואה הכל ויודע את השחור.

למה לא לקחת אותי גם, לפני שקילקל אותי העולם?

אם אתפלל תיקח גם אותי?

יודעת שלא כי כבר חטאתי.

אם לא אוכל להתפלל למלאך שחור שיקח אותי בשנתי,

אתפלל לנס אפילו אם הגזמתי. 

כי אני לא חזקה כמו שכולם אומרים, אני יותר מדיי שברירה בשביל להישאר בחיים.