They told me I could be anything, so I remained a child.

אז היום, או ליתר דיוק כבר אתמול הייתי אצל ענת במרתון סרטים עם עוד חברים...

ענת כתבה על זה, אני לא אכתוב כי באמת לא ממש נהנתי:

http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=617437

עזבתי את הבית היום בלי לומר לאמא וכמו שציפיתי היא כעסה אבל היא לא אמרה לי הרבה... נראה שהיא במצב רוח טוב לקראת הפסח ושכולם באים אולי, היא לא יכולה להיות כמו שהיא הייתה בימים האחרונים אם יש לנו אורחים חס וחלילה. אבל לא נורא, לפחות התחמקתי מזעמה.

שלשום קיבלתי מכתב מהמורה שלי לאנגלית להזכיר שאני צריכה להגיש את הלוג, הסברתי לאמא שלי שהמורה שלי יודעת שאני אשלח לה את זה באימייל החופש ולאמא שלי נראה לי נמאס, היא יודעת שאני כבר לא מקשיבה להם. היא ביקשה ממני לדבר עם בית הספר ולבקש מהם לא לשלוח להם יותר מכתבים עליי, שאני אתמודד עם זה לבד ושלהם יטרידו רק אם זה תשלום. זה לפחות מה שהבנתי ממנה...

אני לא יודעת מה עובר באמת על אמא שלי או על ההורים שלי, אמא הסכימה לשלם לי בתחילת שנה על הניתוח, ואבא? אבא אני לא יודעת מה איתו אני בקושי רואה אותו גם.

אני מרגישה שאני רק פותחת פצעים ישנים, אני לא מבינה את הדחף הזה של אחותי הגדולה לצאת כבר מהבית, הפחד הגדול שלי הוא שיום אחד אני כן אבין.

-

אני אפתח את הנושא הזה אחרי הכל...

היום [אתמול] התעוררתי ב9, ויצאתי ב11 ורבע בערך. חשבתי על לא ללכת בגלל הימים האחרונים וגם הכאב בטן הנוראי שתקף אותי בלילה לפני לא התפנה לגמרי מהבטן שלי. אחרי שעה של לשבת בטלויזיה ולבהות במסך חשבתי שיהיה לי טוב לצאת, אם אני אשאר בבית אני ידעתי שאני ארגיש רק אומללה יותר, אמא בטח התעצבנה על כולם כמה פעמים היום, אין לי מושג איך היא הצליחה לשמור על חיוך כשנכנסתי הביתה בחזרה ב8...

בכל מקרה, הייתה שם תאמאשי ודור, ענת ואיתן, רון וגם אני.

ענת רוב הזמן הייתה עם איתן למרות שכן יצא לנו לדבר על דוקטור הו, שרלוק וקצת [הרבה קצת] פיודאיפאי (:

זה היה החלק הכיף... לא ממש נהנהתי מהשאר.

אני אוהבת את איתן, הוא בחור נהדר... אבל יש משהו בדור שמעצבן אותי. אולי אני רוצה את התאמאשי שלי לעצמי אבל זה סתם אנוכיות אז אני מעדיפה להתעלם מזה כמה שקשה שזה יכול להיות. משום מה כל פעם שדור בסביבה אני לא מסוגלת להינות. גאד, אפילו להיות גלגל שלישי עם ענת ואיתן נראה לי היה יותר מהנה בשבילי... אני אוהבת אותם כזוג, את איתן וענת. הם כאלה פשושים. היום החלטתי שהם ההורים שלי P: חחח

בכל מקרה...

נתקעתי בשירותים בבית של ענת.

שוב.

הרגשתי מזה פאדיחה למרות שמתברר שזה לא היה ביג דיל...

בהתחלה ניסיתי לסובב את המפתח מיליון פעם, בסוף התייאשתי אז החלטתי פשוט לחכות שמישהו ישים לב שנעלמתי ושיבואו לחלץ אותי. לא רציתי לצעוק למישהו ולמען האמת גם לא היה לי כוח לזה, פשוט חיכיתי ונרגעתי קצת. היה אור עדין כזה ומנחם שהשתקף מהחלון ככה שיכולתי באמת לנוח שם בלי שיציקו לי, מה שהיה מצוין כי אף אחד לא שם לב לדיי הרבה זמן.

אחרי ככה 10 דקות עד רבע שעה שמו לב שנעלמתי, כמובן שזו הייתה תמר. צפיתי את זה.

שאר היום הלך ככה כזה, בשקט למזלי, לא התפרצתי או משהו כמו שלשום ותמול-שלשום ><"

הקטע הכי טוב ביום הזה.

מוזר אבל הקטע הכי טוב ביום הזה בשבילי היה הקטע הכי מוזר ביום הזה, הכי מוזר ולא קשור.

[אולי כי אני מוזרה ולא קשורה ברוב המקרים?]

מספר חסוי, דיי בתחילת היום, לפני שדור הגיע אני חושבת... מישהו התקשר אליי ממספר חסוי.

עניתי לפלאפון ולא בדיוק ציפיתי למישהו, בדר"כ שזה מספר חסוי זה סתם ניר משתעמם לו.

כשאני עונה "הלו?" אחרי שנייה קטנה שנתלתה באוויר, פתאום התחילה להתנגן לה מנגינה.

זה היה ממש קצת אבל משום מזה זה ממש ניחם אותי... 

לא יודעת מי זה היה, כנראה סתם מישהו שהשתעמם... אבל בשבילי? זה היה הדבר הכי טוב בכל היום הזה.

הלוואי שאני אדע מי עשה את זה, אפילו אם רק בשביל לטרולל מישהו...

הלוואי.