They told me I could be anything, so I remained a child.

לאף אחד לא באמת אכפת, בטח שכולם אומרים שיהיו שם אבל בסוף אף אחד לא רואה. כאילו אתה בלתי נראה. אז פעם סיפרתי, פעם ניסיתי לפלוט כמה שיותר, עכשיו כבר החלטתי שאני לא אדבר יותר. לאף אחד אין תגובה כי הדברים שאני כן אומרת הם מעבירים יותר מדי הלם. אבל אני רוצה לומר את האמת אני לא רוצה לומר משהו אחר או לדבר על דברים שטותיים לפחות לא כשכל כך הרבה דברים לא תקינים!

ההורים כביכול הסתדרו למרות שכן, זה הכל הצגה. הייתי אומרת להם מה שאני חושבת אבל כל עוד אחים שלי לא רואים שמשהו לא בסדר עדיף שהם ישארו ככה.

לא דיברתי עם אבא למרות שיש כל כך הרבה לומר. אני רוצה לצאת מהמסגרת הזו אני לא רוצה לעבור את החיים שלי ככה אם אני אהיה חייבת לסחוב את עצמי לכל מקום ואין אפילו זרוע אחת תומכת. אני לא רוצה את זה אבל אני לא רוצה שאני זה מה שישנה. אני רוצה בעתיד שיהיו לי ילדים ויהיו להם את החיים הכי טובים, את כל תשומת הלב שלי אני אתן להם אבל אני לא רוצה שהם יתקעו בעולם כזה. מה אני עוד יעשה, מה אני יכולה לעשות, אני מרגישה כמו כלום... כל כך חסרת יכולת ופשוט בא לי לשבור את הצורה לכולם, להורים, למערכת, לממשל, לחברות, לעולם. לכסח לכולם את הצורה אולי זה יגרום לי להרגיש יותר טוב אבל מי יודע.

~~~~~~~~~~~~~~

יותר מדיי ויכוחים על דת בזמן האחרון..

אני כבר לא יודעת באיזה צד אני עומדת O_O