They told me I could be anything, so I remained a child.

אני לא יודעת מה אני רוצה מעצמי, באמא'שלי שאני לא יודעת.

אני עדיין מרגישה אותו דבר לא משנה מה אני עושה

לא משנה איזו הפוגה יש. גם אם יש הפוגה כשאני מסתכל עליה לאחור היא נראית כמו חיוך שבור.

אני רוצה שמישהו ידחוף אותי, שמישהו ינסה לתקן אותי

שמישהו ינסה באמת לעזור.

למרות זאת אני יודעת, שגם אם מישהו היה מנסה לעזור

כדי שזה יעבוד אני צריכה לתת מעצמי.

אבל אני לא יכולה, כי אני עצלנית מדי.

אני לא מוצאת את הטעם לעשות משהו כמו שאני לא מוצאת את הטעם לחיים.

אדם אמור לקבוע לעצמו מטרות, נכון?

אני לא רוצה, אני לא מסוגלת... אין משהו שאני רוצה לקבוע לו מטרה

ויודעים למה?

כי אני רוצה לדעת הכל, להיות הכל. 

אבל אי אפשר להיות הכל.. וגם מה זה יעזור לי להיות הכל?

אני לא אצליח בשום דבר אחד.

ואני מפחדת, או כמה שאני מפחדת.

לפני כמה זמן ראיתי פוסט של מישהי בפוסט סיקרט,

היא אמרה שלמרות התנאים שיש לה עכשיו היא הכי מאושרת שאי פעם הייתה.

הסתכלתי על שאר הדברים שהיא כתבה על המצב שלה

ולא הצלחתי לדמיין את עצמי אפילו מאושרת בלי הפחד של להיות במצב כזה

שהוא מצב דיי נפוץ.

אבל כל זה תירוצים נראה לי

אני סתם עצלנית...

אין מקום לעצלנים בעולם של היום נכון?

זה למה אני תמיד שוקלת את זה...

זה לא שמשהו מונע ממני לעשות דברים נכון?

אבל עדיין אני לא עושה אותם.

יכולה להיות רק סיבה אחת לזה

אני עצלנית.

ולעצלנים אסור להיות פה.