להתעורר בבוקר, כשכל רמחי גופך כואבים
ואתה מטה את הראש אחורה אל השידה שבו הדבר היחיד שאהבת בלי לפחד
שהיה מושלם בחיים שלך וניחם אותך ובכל רגע עשה אותך מעושר,
אותו דבר שכל בוקר איחל לך בוקר טוב ממש שם מאחורי הראש
ואתה מסתכל, והוא לא שם.
ואז להיזכר, שהוא גם לא יהיה שם
לא מחר, לא היום, לא עוד אף פעם.
וזה לא היה מגיע לה!!
ואני כל כך כועסת ומתוסכלת
כי לא אמרתי לה להתראות
כי הייתי עסוקה בשבוע האחרון בללמוד ולעשות כלום
שאפילו לא ליטפתי אותה והקדשתי לה תשומת לב...
איך שהיא הייתה נדחפת מתחת ליד שלי
צמאה לליטופים ולאהבה.
היא הייתה שלי, הדבר היחיד שאני באמת גאה שהוא שלי
הדבר היחיד שאני טיפחתי לבד והייתי יכולה להיות גאה בו
ועכשיו היא מתה, ככה בפוף.
הייתי כל כך טיפשה...
אני הרגשתי, לפני שנסענו
אחרי שלא ראיתי אותה יומיים
נכנסתי לפאניקה בבוקר לפני שיצאנו
והתחלתי לחפש אותה...
היא כנראה כבר הייתה מתה באותו זמן
או גססה.
אני הרגשתי שמשהו לא בסדר
למה אני אף פעם לא מקשיבה לתחושות בטן???
אמרתי לשחר להתקשר כשהוא יראה אותה
רציתי לומר לו שימסור לה ליטוף ונשיקה
חשבתי על זה חצי יום
על זה שהוא יתן לה ליטוף ונשיקה בשמי
ואיך שהיא תהיה מרוצה מזה ותענה לו במיאו ישנוני
והתחכחכות עם האף.
אחר כך אמא דיברה עם שני
כנראה, אמרה לה
ואמא, לא רצתה להרוס לי את הטיול
"חיפשת שם..? חיפשת שם.. ?
אה! היא שם?! יופי,
מיקי, היא מצאה אותה"
היא אמרה כדי שאני לא אהיה עצובה..
אני כבר בציפייה מדמיינת את התגובה של ג'ינה שלי
"אמא, תאמרי לשחר שימסור לה נשיקה וחיבוק"
אבל לא חשבתי שהמילים שלי יהיו ריקות כל כך
שמה שאני אומרת יגיע לאח שלי שמצפה למוות של חתול אחד
ואז מוצא את החתולה הכי בריאה, האחרת,
שהגופה שלה מבותרת ומנופחת.
ואיך שהוא בכה כשהוא סיפר לי איך שהוא מצא אותה
מה כבר הוא ראה שככה הוא בכה...
כל הנסיעה חזרה הביתה - 3 שעות
חשבתי על ג'ינה ואיך היא תשמח כשאני אחזור הביתה
ואתן לא את התשומת לב שלא היה לי כוח לתת לה כל השבוע
לא ציפיתי שברגש שנחנה בבית אמא תעצור אותי שניה לפני
לפני שאני יוצאת לחפש אותה בבית
ותאמר לי שג'ני הלכה. מתה. נטרפה.
ואני כמו ילדה קטנה
"מה זאת אומרת הלכה?"
"מה נטרפה?"
"מה זאת אומרת מתה?"
ואיך שההורים שלי בהו בי,
איך שאחותי חייכה, אמרה משוק
או שבאמת גיחחה מהתגובה שלי?
ואח שלי שבתומו אמר
"אולי היא עוד תחזור"
כי לא הבין באמת שהיא מתה
הלכה, אינה...
לא בכיתי, הלכתי כמו רובוט.
נכנסתי הביתה, עליתי לחדר
ואז התחלתי לרעוד
להיחנק, עם קולות מוזרים של יבבה.
פשוט לבהות בשידה וליפול.
אחרי קצת יבבות לענת בפלאפון סוף סוף ירדתי למטה
שאר היום בעשיית כלום, אוכלת ארטיקים בלי תאבון
הולכת כמו נכה.
וכעסתי על אמא שפרסמה את הפוסט ההוא
בלי סיבה גם, פשוט לא רוצה שידעו
מה שאיבדתי... כמה שהיא הייתה לי חשובה.
שאני לא יכולה ללכת לישון כשהשידה הריקה מאחוריי.
אתמול נרדמתי ב8, רק מעייפות ומתשישות, במיטה של מור...
אני לא יודעת איך אני ארדם עכשיו.
היום הזה היה נוראי.
הקורס בדר"כ כיף לי, אבל אחרי שמצאתי בשיעור השלישי
שערה של ג'ינה תקועה בכפתור של החולצה לא היה לי כוח לכלום.
התחיל לי כזה כאב ראש שהמשיך לשאר היום
והמורה המפגר שרואה שאני כל היום לא מרוכזת ולא בא לי היום
מתעקש שאני אעשה משהו ואם לא שאצא מהכיתה...
שאר היום ראיתי פיניאס ופרס
ושיחקתי מיינקראפט.
ועכשיו אני מתרחקת מהמיטה.
אני לא רוצה לקום עוד יום כמו היום,
מבולבלת,
לא יודעת אפילו למה קמתי,
למה השעון המעורר צילצל,
בשביל מה?
ואז להביט בשידה, להיזכר בכל מה שקרה אתמול
ולהכריח את עצמי לקום.
כי יש קורס,
כי אני חייבת להמשיך לקום כל בוקר
כי יש דבר כזה שנקרא חיים
וחייבים להתעורר אליהם כל יום.
ג'ינג'ר נראתה כמו זיכרון רחוק
אבל עכשיו גנ'י, זה כמו פלאשבקים שנצרבים לי בשרירים.
ככה הרגשתי, ככה אני מרגישה.
ככה שוב חוזר לי הכאב ראש
ואני לא יודעת איך אני אצליח לישון הלילה, מתחת לשידה שוב,
כנראה מרוב בכי אני פשוט ארדם.
כינוי:
Wholockian Wolf
בבלוג זה
בכל הבלוגים
