הפעם האחרונה שהייתי בבית ההוא הייתה לפני שנים, כיתה ז', בשביל לעשות את עבודת השורשים.
הייתה שם מין אווירה מוזרה שכזו אז לקחתי את האחים שלי והלכתי לשחק במגרש המשחקים שלמטה, באמצע אחד מהרחובות הלא כל כך טובים ביפו.
בבית היו שתי נשים מבוגרות, זקנה בלה ועוד נערה אחת שלא ממש התעמקתי בה וגם היא לא ממש ששה להתקרב או אפילו לצאת מדרכה. יש לציין שהאישה הבלה הייתה סבתי והנשים המבוגרות אחיותיו של אבי.
הבית הוא בעצם דירה, בערך בגודל של החדר שלי והיא מחולקת ל3 חדרים. שם אבא שלי ישן על הספה בסלון הפצפון כל יום עד גיל 14 יחד עם אחיו, הוריו בחד האחר, ושתי אחיותיו בשלישי.
לפני יומיים הייתי שוב באותה דירה מיניאטורית. גיליתי שנשארו רק שתי דיירות, אחת האחיות של אבא וביתה.
לי, אפילו לא תרחו להודיע כשסבתא מתה.
ביום שישי התעוררתי ב7, לא מודע שאחרי התיגבורים בבית הספר אנחנו הולכים לבקר ביפו, במקום כמעט זר לחלוטין בשבילי. שני, אבי ואני.
ב12 וחצי אחרי שהתגבורים הסתיימו אבא אסף אותי אבל לפני כן הסענו חברה לשדרות ואכלנו בקאדקס. רוב הדרך ליפו ישנתי וכשהתעוררתי כבר הגענו. אחר כך התברר לי שאנחנו בביקור הזה כי אחותו של אבא התקשרה וביקשה לדבר איתו למרות שהוא לא רצה לדבר איתה. באנו בכל מקרה.
חנינו במקום דיסקרטי כי לא הכי חכם לחנות בכל מקום ביפו עם מכונית משטרה... הגענו ועלינו במדרגות. באותו רגע החלטתי לנסות להנעים את האווירה כמה שיותר, ציפיתי פחות או יותר שיהיה לא נוח אבל לא ציפיתי למה שבאמת התרחש שם.
כשנכנסו אותה נערה מהפעם שעברה הציעה לי משהו לשתות ואמרה לנו לשבת. כבר ממבט ראשון הבנתי שמשהו איתה לא בסדר.
השיחה הייתה ממש מוזרה, מעורבת בנושאים רציניים ושטותיים בו זמנית. הכל התערבב. רוב הזמן אני ואחותי שתקנו, חוץ מפעמים אחדות כשנשאלנו משהו או כשרציתי לעזור במשהו ודיברתי כשראיתי שלאחרים לא נוח. אני באמת לא אדם של דיבורים אבל לא הייתה לי בררה.
אבא ושני, שמתי לב לשפת הגוף שלהם, שניהם היו נורא לחוצים. אבא בבירור היה הכי לחוץ, אף פעם לא ראיתי אותו ככה. עצבני ואדום? כן... פה הוא פשוט, היה חסר אונים באופן ונראה כאילו הוא פשוט רוצה לצאת מהחדר ולהכות את הקיר. זה היה כמעט מעורר בחילה. הידיים שלו כל הזמן רעדו והוא לא הפסיק לגרד את היד. טופף עם הרגל על הרצפה בקטעים מסויימים, כשהדברים נהיו ממש.. מוזרים.
בהחלט היינו שם יותר ממה שרצינו, זה נראה כמו נצח אבל היינו שם רק שעה.
בסוף התברר שהנושא המדובר הוא הדירה. הסבים שלי השאירו את הדירה לאבא ולעזרא. יש אדם אחד, סוחר נדל"ן או משהו ממה שהבנת, הוא חומד בדירה למרות הפגמים הרבים שלה (בעיות בצנרת שאפילו אין מים, קרדיות אבק ועוד הרבה דברים) שהאחות של אבא הזכירה בשיחה. אם אפשר לקרוא לזה שיחה, זו הייתה יותר מין התחננות. זה היה פשוט נוראי...
סוכן הנדל"ן ההוא שלח לאחות של אבא טפסים, אחרי כמה זמן שאחותו של אבא לא מוכנה להקשיב אבא בסוף העביר לה את המסר שהוא הולך לתת את זה לעורך דין שיבדוק את זה לפני שיחתום כדי שלא בטעות יקרה שהם מוותרים על הדירה בשביל הסוכן נדל"ן ההוא ולא בשבילה. יש רמאים ובני זונות בעולם, הם יותר קרובים אל כולנו ממה שאנחנו חושבים.
הנערה מסתבר בת 20 ומשהו, לא בדיוק נערה. היא הבת של אחותי. סובלת ממספר מגבלות פיזיות ומנטליות. בשלב כלשהו במהלך השיחה היא הוציאה תמונה שלה עם חברי כיתה מגיל מסוים, כיתה א' או משהו כזה. היא ביקשה ממני לנחש מי היא בתמונה, זה לא היה כל כך קשה... אחר כך אחרי כמה זמן היא חזרה שוב עם התמונה והיא הצביעה לי על הילד שליידה.
"את רואה אותו? זה דני דין! את מכירה את דני דין?"
אחותי פלטה שכן, אני לא כל כך עניתי, קצת מילמלתי. בעצמי אני לא באמת בטוחה מי זה...
אחרי כמה שניות שהיא מה שחשבתי שזה צחוק התחילה לצעוק...
"דני דין הזה רק... חחח... לאנוס לאנוס לאנוס!"
היינו בשוק, כולנו... אבל לא נתנו לזה להשתקף על הפנים. גם לא הבנו מה הפשר של הדבר.
אחרי כמה זמן הנחתי שזה בגלל שיש לה רמה מסויימת של פיגור.
בשלב מסוים התגלה הסיפור המלא. לפני 3 חודשים בערך היא נשראה לבד בבית, היא אף פעם לא יוצאת מהבית לפי דבריה בגלל שאחד מהשכנים פעם, לפני שנתיים, איים עליה שאם יראה אותה מחוץ לבית הוא ירצח אותה. היא סיפרה שכמה בחורים פרצו לבית, הכו אותה בראש ואנסו אותה. אמא שלה לפי מה שהן אומרות הייתה עייפה מדיי כשהגיעה הביתה וביטלה את התקף הזעם שעבר על הבת שלה כסתם שטויות.
אבא שאל אותן אם כך, למה לא פנו למשטרה. התשובה הייתה דני דין. האנשים שאנסו אותה הם חברים של דני דין, שעכשיו הוא שוטר.
הן פשוט מפחדות.
באותם רגעים שהיא סיפרה לנו את זה ובכתה הכל קפא, השרירים לא זזו ואנחנו לא עשינו כלום.
אני לא יודעת למה בדיוק, אבל זה לא היה מתאים...
אני ושני אנחנו בלשון המעטה זרות להן והן לנו. למרות זאת כשהבת דיברה איתנו היא אמרה שסבתא תמיד אמרה שאנחנו היהלומים שלה. אנחנו, היא לא כללה את עצמה.
אף פעם לא חשבתי, אפילו לא העזתי לתאר, שדברים כאלה כל כך קרובים אליי. במשפחה שלי, כל כך קרובים. שחיטות ואונס ושתיקה
בעיקר שתיקה.
אני עדיין לא יודעת אם להאמין לזה בלב מלא, אבא גם סקפטי... אבל הבת? היא רק ילדה.
היא בכלל מפגרת, זו לא אשמתה שנולדה למשפחה הזו.
עכשיו אני חושבת שאני מבינה יותר טוב את אבא, מה שהוא עבר. הבריחה מהבית בגיל 14, המעבר לקיבוץ.
אני לא רוצה לשפוט אותו אבל אני כן שופטת. לפחות עכשיו אני יותר מכירה את הסביבה שזה בא ממנה.
לגבי האחות השניה, אין לי מושג מה איתה וגם אני לא חושבת שיש לי את האומץ לשאול. אולי יום אחד....
נסיים את זה פה, לפרט יותר מזה יהיה מיותר.
לילה טוב.
כינוי:
Wholockian Wolf
בבלוג זה
בכל הבלוגים
