מחצית מהזמן אני נשאבת אל תוך האשליה

שעצם המחשבה תנבא לי איזושהי שליטה

וזאת תחושה ממכרת, שלא יודעים ממנה שובע

כמו הבור אליו אליס נפלה 

כי המחשבות לוקחות עמוק יותר, ממגנטות

מעוותות את השכל הישר

מובילות למקום חשוך יותר

שנדיר לצאת ממנו

אני כבר נפלתי שבי בהן

וכל מה שנותר כעת הוא ללכת בעיניים עיוורות

בשביל המתפתל בראשי

שאיכשהו תמיד מוביל למבוי סתום

ואז לחזור את כל הדרך 

להתעלם מנורות האזהרה 

לתת למוח רגיעה קלושה

לשכוח, להדחיק, איך שתקראו לזה

אני לא רוצה להיות כל הזמן 

בתוך התחושה הזאת,

ללא הפסקה.