| 2/2012
סיפור קצר- שתיקות
*הבהרה-כל הקטע הוא פרי דמיוני בלבד, ולא מעבר לכך.
~
שקט, דממת מוות. השקט שלפני הסערה. אפילו הגשם פסק, והרוח נרגעה לרגע.
נדמה שכל העולם עוצר את נשמתו, צופה במתח בדרמה שתתחולל בקרוב.
אני שומעת פסיעות, פסיעות שזיהיתי בקלות-הפסיעות שלו.
לגמתי מיד את כל המים בכוסי.
אני עוצמת את עיניי, ואז פותחת אותן בדיוק כשנשמעה חבטה בדלת וזו נפתחה בין מיד.
"איך את מעזה!" הוא שאג, רוקו נוזל מפיו.
אני שותקת ומתכווצת במקומי, מנסה למחוק את הבעת הגועל שהתפשטה על פני למראה רוקו הנוטף על הרצפה המבריקה.
"איך את מעזה?" הוא שאג שוב והרים את ידו.
טעם מתוק וסמיך בפי בישר לי שיורד לי דם מהשפה. היא צרבה לי. רציתי לצרוח, אך פחדתי ממנו.
בלעתי את רוקי בשקט.
"אני אהרוג אותך!" הוא צרח והכה אותי שוב, הפעם בידי הימנית.
אחזתי בידי הבריאה בזו המדממת, עיני דומעות מכאב אך קולי לא נשמע.
הוא תפס בדבר שהיה קרוב אליו ביותר- פסל החרסינה שקיבלתי מחברה ליום ההולדת- וניפץ אותו על הקיר.
הדבר הבא היה בקבוקון של קרם, שפגע בכוס שבידי וניפץ אותה לרסיסים.
כעט שתי ידי מגואלות בדם, דמי שלי.
"אני ארצח אותך!" הוא שוב צורח, ואני יודעת שהוא מתכוון לכך.
אלוהים, שמישהו יבוא! התפללתי בליבי בזמן שחמקתי בזהירות מאגרטל שהושלך לעברי. שמישהו ישמע ויזעיק את המשטרה!
אך אף אחד לא בא.
הוא התקדם אליי בצעדים איטיים, שואב הנאה מפחדי.
"זה הסוף שלך!" הוא מכריז בניצחון, ודוחף אותי אל הקיר.
אני נדחפת לקיר בעוצמה חזקה, כמעט בטוחה שידי התרסקה לגמרי. הכאב התגבר, אך לא העזתי לצרוח.
"תביטי בי שאני מדבר אלייך!" הוא סובב אותי בכוח סיבוב של 180 מעלות.
עוד לפני שהספקתי להרים את מבטי המושפל הוא נתן לי אגרוף בפנים. אפי בער מכאב.
הישרתי מבט בעיניים דומעות מכאב אל מבטו הקר, האפל.
"תביטי בי, בת זונה!" הוא משך בחולצתי וקרע אותה.
אני לא מנסה להתגונן, רק לשרוד.
ניסיתי לקרוא את עיניו השחורות, אך הן שידרו רק כעס, כעס עצום יותר מתמיד.
הוא גבוה ממני בראש וחצי, שריריו מאיימים לרסק את החלקים בגופי שעוד נראו שלמים.
התכווצתי עוד יותר.
הוא התרחק ממני לרגע. מבטו נח על פסלון הפיל הקטן, הפסלון האהוב עליי ביותר, ואז- ללא אזהרה- הוא ניפץ אותו לרגלי, רסיסיו חודרים מבעד לנעלי, אך אני שותקת, שותקת מכאב ומהשפלה.
הוא מוציא מכיסו חפץ שגורם לי לאבד את שיווי משקלי ולפחד פי מאה, ואחריו עוד חפץ.
סיגריה, ואחריה מצית.
הוא מדליק את הסיגריה, מתקרב אליי באיום וקורע את חולצתי לגמרי, משאיר אותי בחזייה בלבד.
"תורידי את החזייה, זונה!" הוא דיבר בשקט, בפעם הראשונה הערב, "או שאני אעשה את זה!"
הרמתי ברעד את ידיי המרוסקות ופתחתי אותה.
עצמתי את עיני, חשתי את הכוויות השורפות והריח הבלתי- נסבל כשהוא נושם עלי ומצחקק בשקט.
"אני אהרוג אותך!" הוא אומר שוב, הפעם בלחישה, או שמא חושי הם שהסתחררו.
אני עומדת למות, ידעתי, הפעם הוא לא ישאיר אותי בחיים.
הוא צחק צחוק קר, אכזרי.
"את עומדת למות!" הוא לחש את מה שכבר ידעתי.
לרגע פקחתי את עיניי, אך המראה המזעזע של גופי המחולל גרם לי לעצום אותם שוב.
חשתי את צריבת הכאב, הצריבה האחרונה.
אני יודעת שאני גוססת, כל גופי הפגוע כבר כבד עליי.
בשנייה האחרונה לחיי, שאני כבר מבינה שזה הסוף ושהוא יותר לעולם לא יאיים עליי, לא יציק לי ולא יפגע בי, אני צורחת בכל כוחי.
אני שומעת אותו נוהם בזעם, ואז נמשכת לתוך מערבולת שחורה.
אני מנסה לצרוח שוב, אך לא מצליחה. אני יודעת שאף אחד כבר לא יכול לעזור לי. מאוחר מדי.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
