בעולם של משוגעים-כולנו נורמליים

אני אוהב את מה שהולך בחוץ,

בדרך ככל אני שונא את החורף,

אבל עם מעיל כל כך עבה קשה לשנוא,

המעיל מניו יורק,

השחור,

שקניתי ביום האחרון ובגללו אמא ואבא הלכו לאיבוד,

ואז לא מצאתי אותם,

והם היו צריכים לאסוף אותי מהחנות שעה לפני הטיסה,

זה כל מה שאני חושב כשאני רואה את המעיל הזה,

המעיל מניו יורק.

תסתכלו בחוץ,

ממתי ישראל כל כך אירופאית?

ב-26 בדצמבר 2010 הייתי ילד בכיתה ח' עם שיינים עקומות,

ולפי המסורת שפחות או יותר 70% מהילדים בכיתה ח' עוברים שמו על שיניי גשר.

הוא שרט לי את השפה,

הוא הכאיב לי,

הוא הציק לי,

הוא היה אחד הביריונים הכי נוראיים בחיי כי הוא עשה את הנורא מכל-הוא גם לי להרגיש מכוער.

וחוסר ביטחון ממשהו כל כך משמעותי,

בגיל כל כך משמעותי הוא קשה.

והיום, אחרי שנתיים וקצת של סבל נוראי, תסכול עמוק וחוסר ביטחון הורידו לי אותו,

ואני זכיתי לראות אותו נעקר משיניי באכזריות וזה כאב אבל זה היה כיף,

זכיתי לראות את כל החברים שלי שמחים בשמחתי על כך שאני שוב יפה,

ועכשיו,

עכשיו הוא רק זיכרון נורא שאקווה לא לראות שוב לעולם על פניי.

ולכל אלו שיש גשר על השיינים,

בהצלחה בהמשך הדרך,

אני את ה-22 אלף שקל שלי ושנתיים של סבל נתתי,

עכשיו תורכם לגרום לי להראות יותר טוב.

באהבה,

ומקווה שלא יצאתי זונה יותר מיידי.

ההוא עם השיניים הישרות