יש משהו בשעות האלה.

יש מקום חדש שאני כמה ללכת אליו. אני דוחה את זה לסוף המבחנים.

אני  אשתף סוד קטן, לא קשור לשתי השורות הקודמות.

יש מקום שהוא מקלט רגשי בשבילי.

מקום אליו הייתי בא לעתים קרובות בתקופה שבה הייתי די אבוד.

ושם אני מרשה לעצמיי לדבר את המחשבות והרגשות בקול רם. ולבכות.

התחלתי לדבר אל המקום עצמו בשלב מסוים.

ברור לי שהוא רק מקום, אבל הרגשתי שהוא שלי. אני עדיין אוהב להרגיש שזה המקום שלי.

למרות שהוא בכלל לא שלי ומשמש עוד אנשים.

אבל אני אוהב לבוא לשם בשעות שאין אנשים.

פעם אחרונה הייתי שם לפני כ-3 חודשים(לא סגור על זה). זה נראה לי היה לפני שפתחתי את הבלוג.

וזה היה אחרי תקופה די ארוכה שלא הייתי שם.

כשהגעתי הרגשתי ממש מין יראת קודש כזאת.

כאילו הגעתי לאיזה מקדש עתיק.

זה היה הבית השני שלי אז. הבית האמיתי אפילו. וגם קצת יותר מזה כי הוא סיפק לי צרכים רגשיים עמוקים.

עכשיו יש לי בית חדש ואני באמת יכול לקרוא לו בית במובן של מקום בטוח ונעים שאני רוצה לחזור אליו.

עדיין יש בי געגוע לבית המיוחד שלי.

ויום אחד, אקיים הבטחה שקשורה למקום הזה(תזכורת לעצמי העתידי ).