רק כמה מילים,

הן פרוסות לפניי ככל חיי,

חלקן צבועות באדום נועז,

שתמיד דאגו שאצטרך לשנות מסביבי דברים,

שרצו שאתעצבן,

שהניחו לי להעז,

שהשאירו את צבען עמוק בתוך העיניים שלי .

היו גם כמה מילים שבחרו בצבע ורוד,

שתמיד העלה אסוציאציה של שמחה ואושר מוחלט,

וכל אדם חונך כאחד שיודע שהשלמות אינה קיימת,

הורוד הגיע כשבחרתי בו,

אני החלטתי מתי האושר שלי הגיע,

הגדרתי אותו בשבילי .

היו את הירוקות,

שהרחיקו אותי מכולם,

נתנו לי להרגיש את הרוח ולפעמים ללכת נגדה .

שהניחו לי להרגיש שלא תמיד מוכרחים להיות יוצאי דופן .

חלקן צבועות בתכלת צעקני,

שהיו קצת מבלבלות,

בדיוק כמו מה שסימנו,

תחושת אופוריה מסנוורת,

שדאגו לעוור אותי מדאגות החיים,

שהניחו לי להיות חופשיה,

ששמרו על החיוך שלי גם כשהאחרים נפלו מסביבי .

חלקן צבועות בשחור הכהה ההוא,

אלו שדאגו להוריד לי את החיוך מהפנים,

שדאגו להציק לי כשרציתי להפסיק לחשוש,

שבדקו שאני תמיד מפחדת .

היו את המילים החומות כצבע העיניים שלי,

שהיו בערך ערבוב של כולן,

שמדי פעם דחפו אותי להשתלב,

שדאגו שאהיה חברותית,

שהראו לי שאני לא שונה,

שאני לא היחידה שקשה לה,

לא היחידה שעוברת דברים..

וחלקן לא צבועות,

נותרו בלבן,

מסתוריות כאלה,

שרק המיוחדים באמת הצליחו לראות אותן,

הן שמרו על הייחודיות שלי,

על האהבה שבי,

על הכוח שלי,

על התשוקה והרצון החופשי שלי .

שנותרו בודדות,

ומחכות שיום יבוא ומישהו יסמן דווקא אותן

ויאמץ גם אותן אליו..