"יש לי שני אחים גדולים"

אני אומרת כבר כל החיים,

ותמיד מלווה את המשפט בחיוך .

מודה איך כל החיים הייתי שותפה לשטויות שלהם,

למכות, לתכניות, המשחקים, הכדורגל ..

מילאתי את החלל החסר בחברות,

הן האחיות שלי .

אבל אין לי אחות גדולה,

אחת כזאת שאני תמיד אחלום להיות כמוה,

והיא תתעצבן כשאני אנסה לחקות אותה .

היא תוציא עליי את העצבים שלה,

אבל תבוא אחר כך להתנצל,

היא תגיד עד כמה אני מעצבנת,

אבל אחר כך תיזכר שאני גם חשובה לה .

כשאני אספר לה משהו,

היא תגיד שהיא מכירה את זה וגם לה זה קרה 

כשהיא הייתה בגילי .

כזאת שמכל מילה שלה אני אצחק,

כי ככה זה עם אחים גדולים .

יש לי שני אחים גדולים,

ואני אוהבת אותם,

ואני גאה בהם,

אבל כשהם מוציאים עליי את העצבים שלהם,

הם אף פעם לא באים להתנצל,

כשהם אומרים שאני מעצבנת,

לא נדמה שאני באמת חשובה להם .

הם חושבים שכל מה שקורה לי,

הוא מוגזם, כי אני בת .

יש לי שני אחים גדולים,

אבל אין לי אחות גדולה ..