ישבנו שתינו, מסתכלות קדימה
אבל מדברות אחת עם השניה .
"את מאמינה שתיפגשו?"
שאלתי בסקרנות,
הפנתי אליה את המבט אבל היא המשיכה להסתכל קדימה
"אני לא מאמינה, אני יודעת."
היא אמרה בביטחון .
"אמונה זה מנחם" אמרתי.. "זה סוג של תירוץ,
את מתנחמת בזה שאולי הוא עוד פה"
השקט השתלט לכמה דקות,
ואז היא אמרה שהרבה פעמים היא הרגישה אותו .
היא סיפרה על כמה צירופי מקרים,
איך במשך כמה שבועות התנפץ בדיוק אותו חלון בבית,
"אלה לא חלונות שמתנפצים בקלות,
אלא אם כן מישהו מנפץ אותם בכוונה"
אמר איש המקצוע שבא לתקן אותו כבר כמה פעמים .
איך בכל שנה, בדיוק בתאריך בו הוא נפל,
מגיעה יונה, ומתיישבת על אדן החלון .
"מדי פעם.." היא התחילה, "הייתי אומרת למי שיושב לידי,
שאני ממש מרגישה אותו כאן"
אף אחד מאיתנו לא באמת ידע איך לענות .
"את חושבת שאולי הוא מכיר אותי?"
"את חושבת שהוא רואה אותי רוקדת?"
"את חושבת שהוא בוכה ביחד איתנו באותו יום?"
"או אולי צוחק עלינו?"
אני שואלת, יכולתי לשאול עוד הרבה,
אבל היה לי קשה שלא לבכות .
"אני חושבת שהוא מכיר אותך, ואיזו החמצה שאת לא אותו .
הוא וודאי רואה אותך רוקדת, והלוואי שיכל להגיד לך את זה .
הוא בטח רק רוצה לנגב לכולנו את הדמעות,
את כל הדמעות שבכינו עליו"
היא אומרת לי,
באמונה וביטחון שסוחף אותי ביחד איתה, 
"אולי הכרתם, פשוט בגלגול אחר" היא מחייכת,
היא מסתובבת אליי כמסמנת לי שזה משפט חשוב
"האמונה היא לא נשלטת,
ברגע שאת מאמינה, קשה נורא שלא,
ולהפך .
את לא צריכה את האמונה של האנשים מסביבך,
כדי לדעת שזה מה שנכון,
בשבילך .
כי אף אחד מאיתנו לא יכול לספק את התשובה הנכונה,
פשוט משום שאין אחת כזאת .