אני חושבת שעם הזמן כולם קלטו,
שזה קצת חסר שאני לא מדברת בחזרה .
סוג של יחסי פסיכולוג ומטופל,
אני סומכת על מי שעומד מולי,
אבל אני לא יודעת איך להתחיל,
זו האמת .
אני מרגישה חלשה כשיודעים עליי הכל,
ואת זה באמת אני לא יכולה להסביר .
אבל כל אחד בסוף ימצא חבר טוב,
שתהיה ביניהם הדדיות,
ואני אשלם על זה .
זה משהו שאסור שיהיה חסר בחברות,
וזה בדיוק מה שאני מפספסת,
בכל פעם אני נאלצת להיפרד מאנשים שפשוט הרגישו 
שאני לא מעריכה אותם,
אני רוצה שיהיו את מי שיגידו שהם יודעים עליי הכל,
ואני לא מתכוונת לצבע וחיה אהובה ..
כי זו מועקה,
ההרגשה הזו שאני לא מסוגלת להעניק למישהו בחזרה .
כי כשמישהו מדבר איתי,
ומשתף אותי בדברים שעוברים עליו אני מרגישה טוב,
שהוא סומך עליי, שהוא מרגיש בנוח,
אבל אם רק אני אפקיד משהו אצלו, זה יהיה הרבה יותר אמיתי,
עם הרבה יותר רגש ואהבה .
אבל אני מרגישה שמתחיל להיות מאוחר מדי כי עם הזמן כולם קלטו,
שזה קצת חסר שאני לא מדברת בחזרה .