אני זוכרת את אמא שלי בוכה,

מדברת כשקשה לה,

צוחקת,

ומביעה רגשות שאי אפשר לפספס .

ואבא שלי הוא הכוכב אצלי בחיים,

לא במובן של דמות לחיקוי,

ולא כדמות מועדפת או מרכזית יותר,

אבא שלי הוא הכוכב אצלי בחיים,

כי הוא תמיד היה "יציב"

הרציונלי, זה שהרגשתי מאוימת מהמחשבה

שהוא פשוט לא מרגיש .

זה שספק אם נפגע ומסתיר או פשוט לא נפגע .

אבא שלי לא מקלל, גם לא בכביש בטעות,

אבא שלי לא בוכה,

אבא שלי כוכב. 

כי הוא יציב

והוא לא נופל,

הוא רחוק מאיתנו,

לא נגיש,

שניתן רק לחלום שיתקרב,

ואם יום אחד הוא "יפול",

ישבר,

או יתקרב אלינו,

זה וודאי יהיה אירוע מתועד,

שיסחוף אחריו תגובות נרגשות .

אבא שלי לא איש קר,

הוא פשוט מוקף בכל כך הרבה מגננות,

שהוא כמו כוכב,

אבא שלי כוכב,

הוא נראה קרוב,

אבל הוא רחוק הרבה יותר .