הנושא הזה מזכיר לי עבודה שהשתתפתי בה (מחול)-

זה בכלל לא רחוק, אבל נראה כמו תקופה שנשכחה רחוק מאחורינו .

הייתה הפרדה פיזית על הבמה,

בינינו (החברה) לבין ה-weirdo שיצגה את ההומוסקסואלים בחברה,

ואת ה"מוזרויות" השונות- כל אחד עם הפרשנות שלו .

אנחנו שיחקנו את החלק האכזרי בחברה שמפנה אצבע מאשימה

כלפי כל אלא ששונים מאיתנו .

היינו חמש- מול אחת .

שככל שהיא נראתה חסרת אונים וככל שאנחנו היינו מכוונות מטרה

להרוס את כל מי שהיא ומה שהיא,

כך זה היה עוצמתי יותר .

היא גרמה לקהל להרגיש שהיא מוזרה,

שהיא לא שייכת- שהיא לעולם לא תוכל להיות כי היא פשוט לא "כמונו" .

אנחנו היינו דומות אחת לשניה, אבל היה ניתן להבחין בקלות במה אנחנו שונות .

במהלך הריקוד, דברים התחילו להשתנות,

היא תפסה אומץ, ואיפשרנו לה להשתחרר מה"מגבלות" שיצרנו לה,

או היא לעצמה .

בסופו של דבר עמדנו בשורה אחת, ביחד, מחזיקות ידיים .

אבל לא היה ניתן להתעלם ממה שהיא מייצגת,

כי 'היא' תמיד תישאר כזו, גם אם אנשים יקבלו אותה וגם אם לא .

מאז למדתי להיות הרבה יותר סובלנית- כלפי אנשים שיוצרים רושם מרתיע .

מעולם לא הייתה לי בעיה עם השונים בחברה,

אבל זה תמיד יותר קל להתעלם מזה .

למדתי לקבל את כולם- לא משנה מה הם עברו, מי הם, איפה הם היו,

מה הם חושבים, מה הם מרגישים, ובטח שלא משנה מה הן הנטיות המיניות שלהם .

לסיכום- 

כולנו "weirdos" אבל רק חלק מוגדרים ככאלה .

-סרטון של הריקוד יצורף בקרוב-