באופן תמידי אני מרגישה צורך להישבר לבד,

לצאת מהכלים, לחוות את הכאב ואת העצב,

לתת לדמעות לעבור את המסלול השלם שלהן.

רק אחרי סערת רגשות

אני מוצאת את עצמי רגועה כדי לחשוב בהגיון,

לקחת את כל מה שכדאי

ולמצוא דרך לבנות את עצמי הלאה.

השאלה שלי היא

האם זה אפשרי להחליט שהראש שלי מסודר

בלי לבלגן אותו קודם ?

לפעמים,

ממש רק לפעמים

אני רוצה להיות עם מישהו כשאני בוכה,

וזה בפעמים שאני די בטוחה שלא אוכל

לעזור לתקן את עצמי.