כשענפים קוצניים מהלב פנימה

עטפו אותה בחוזקה

והשחור שראתה בעיניים

השחיר עוד יותר

ממה שהיה נדמה שאפשר,

אז באופן אירוני

נבעה במוחה השראה,

מעין תחושה נעימה

של חיבור.

והענפים כואבים

והסלעים פוצעים

והעורב תמיד על כתפה,

אבל ההשראה לא חולפת,

היא כתובה בשחור מיסודה.

וכתיבתה קודרת

חרוטה בכוחות אדירים

אל מעבר לדף הרעוע,

וההשראה,

מסתבר שהיא בת חלוף

כמו הכאב,

ולי פשוט נראה

כאילו הם תמיד

הולכים

ביחד.